תלמוד ירושלמי סדר זרעים מסכת תרומות פרק א א
משנה: הלכה: וְיוֹכִיחַ מַעֲשֶׂה שֶלָּהֶן עַל מַחֲשַׁבְתָּן דְּתַנִּינָן תַּמָּן הֶעֱלוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אַף עַל פִּי שֶׁחִישֵּׁב שֶׁיֵּרֵד עֲלֵיהֶן טַל אֵינָן בְּכִי יוּתָּן מִפְּנֵי שֵׁיֵּשׁ לָהֶם
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי קַשִׁייָתָהּ קוֹמֵי שְׁמוּאֵל הֲרֵי גִיטִּין הֲרֵי אֵין כָּתוּב בָּהֶן מַחֲשָׁבָה. וְאֵין מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ מוֹכִיחַ עַל מַחֲשַׁבְתּוֹ. דְּתַנִּינָן הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֶּט אֲפִילוּ
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי חִייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן חֲלוּקִין עַל הַשּׁוֹנֶה הַזֶּה. מַהוּ כְדוֹן אֲתֵי דְרִבִּי יוֹחָנָן דִּתְרוּמוֹת כְּרִבִּי יִשְׁמָעַאל בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה דְקִידּוּשִׁין. וּדְרִבִּי יוֹחָנָן בְּגִיטִּין כְּרַבָּנִין דְּקִידּוּשִׁין. דִּתְנָן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁקִּידְּשׁוּ אֵין קִידּוּשֵׁיהֶן קִידּוּשִׁין. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן אֵין קִידּוּשֵׁיהֶן
תַּנֵּי חֵרֵשׁ שֶׁתָּרַם אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמַה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה חֵרֵשׁ מִתְּחִילָּתוֹ. אֲבָל אִם הָיָה פִּיקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ כּוֹתֵב וַאֲחֵרִים מְקַייְמִין כְּתַב יָדוֹ. שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר הֲרֵי הוּא כְפִיקֵּחַ.
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן חֲלוּקִין עַל הַשּׁוֹנֶה הַזֶּה. אָֽמְרִין וְהָא מַתְנִיתִין פְלִיגָא נִתְחָרֵשׁ הוּא אוֹ נִשָּׁטֶה אֵינוֹ מוֹצִיא עוֹלָמִית. וְיִכְתּוֹב וִיקַייְמוּ אֲחֵרִים כְּתַב יָדָיו. קַייְמוּנָהּ בִּשְׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִכְתּוֹב. מוֹתִיב רִבִּי בָּא בַּר מָמָל וְהָא מַתְנִיתָא פְלִיגָא וַהֲרֵי שֶׁכָּתַב כְּתַב יָדָיו אוֹ שֶׁאוֹמֵר לַסּוֹפֵר כְּתוֹב וְלָעֵדִים חֲתוֹמוּ אַף עַל פִּי שֶׁכָּֽתְבוּ וְחָֽתְמוּ וְנָֽתְנוּ לוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֶט. אָמַר רִבִּי ייָסָה אֱמֹר סוֹפָה וְלֵית הִיא פְלִיגָא אֵינוֹ גֶט עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ. שֶׁאָמַר לַסּוֹפֵר כְּתוֹב וְלָעֵדִים חֲתוֹמוּ לֹא סוֹף דָּבָר עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ. אֶלָּא אֲפִילוּ הִרְכִין בְּרֹאשׁוֹ אַתְּ אָמַר לֵית כָּאן וְאַף הָכָא לֵית כָּאן. אָמַר רִבִּי מָנָא אִית כָּאן הִיא שְׁמִיעַת הַקּוֹל הִיא הַרְכָנַת רֹאשׁ.
אָמַר רִבִּי יוּדָן תַּמָּן בְּאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתִי הָכָא בְּאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עֲשׂוּ. רִבִּי בִּנְיָמִין בֶּן לֵוִי בָּעֵי אִם יֵשׁ בּוֹ דַעַת לְשֶׁעָבַר יֵשׁ בּוֹ דַעַת לְהַבָּא אִם אֵין בּוֹ דַעַת לְשֶׁעָבַר אֵין בּוֹ דַעַת לְהַבָּא. אָמַר רִבִּי אֲבוּדַימִי בְּחֵרֵשׁ אֲנָן קַייָמִין וְאֵין שְׁלִיחוּת לְחֵרֵשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן בְּבָרִיא אֲנָן קַייָמִין. וְלָמָּה אֵינוֹ גֶט אֲנִי אוֹמֵר מִתְעַסֵּק הָיָה בִשְׁטָרוֹתָיו. וְתַנֵּי כֵן בְּמַה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמָן שֶׁפִּירֵשׁ מִתּוֹךְ בּוּרְייוֹ. אֲבָל אִם נִשְׁתַּתֵּק מַחְמַת חוֹלְייוֹ דַּייוֹ פַּעַם אַחַת.
מָאן תַּנָּא חֵרֵשׁ דְּלָא כְרִבִּי יוּדָה דְּתַנֵּי אָמַר רִבִּי יוּדָה מַעֲשֶׂה בְּבָנָיו שֶׁל רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגָּדָא שֶׁהָיוּ כּוּלּוֹ חֱרֵשִׁים וְהָיוּ כָּל־הַטָּהֳרוֹת בִּירוּשָׁלֵם נַעֲשִׂין עַל גַּבֵּיהֶן. אָֽמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהַטָּהֳרוֹת אֵינָן צְרִיכוֹת מַחֲשָׁבָה וְנַעֲשׂוֹת עַל גַּבֵּי חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. אֲבָל תְּרוֹמוּת וּמַעְשְׂרוֹת צְרִיכוֹת מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן נִפְסָלוֹת בְהֶסֶּח הַדַּעַת. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי לָא אֵין כָּתוּב בָהֶן מַחֲשָׁבָה שְׁמִירָה כָּתוּב בָהֶן.
סֵימָנֵי שׁוֹטֶה הַיּוֹצֵא בַלָּיְלָה וְהַלָּן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְהַמְּקַרֵעַ אֶת כְּסוּתוֹ וְהַמְּאַבֵּד מַה שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ. אָמַר רִבִּי הוּנָא וְהוּא שֶׁיְּהֵא כוּלְּהֶן בּוֹ דִּלָא כֵן אֲנִי אוֹמֵר הַיּוֹצֵא בַלָּיְלָה קֻנִיטְרוֹפּוֹס
פְּעָמִים שׁוֹטֶה [פְעָמִים חָלוּם הֲרֵי הוּא כְפִיקֵּחַ לְכָל־דָּבָר]
מָאן תָּאנֵי קָטָן דְּלֹא כְרִבִּי יוּדָה דִּתְנָן קָטָן שֶׁהִנִּיחוֹ אָבִיו בְּמִקְשָׁה וְהָיָה תוֹרֵם וְאָבִיו מוֹכֵר עַל יָדָיו תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. לֹא הוּא שֶׁתּוֹרֵם אֶלָּא אָבִיו הוּא שֶׁאִימֵּן עַל יָדוֹ. בָּא אָבִיו וְאִמֵּן עַל יָדוֹ לְמַפְרֵעַ נַעֲשֵׂית תְּרוּמָה. אוֹ מִכָּן וְלָבֹא. אָמַר רִבִּי שַׁמַּי נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הֲרֵי שֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת וּמְצָאוֹ עוֹמֵד בְתוֹךְ שֶׁלּוֹ אוֹמֵר לוֹ לְקוֹט לָךְ מִן הַיָּפִים הָאֵילּוּ אִם הָיוּ יָפִים אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גֶּזֶל וְאִם לָאו חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גֶּזֶל. וְאִם הָיָה לוֹקֵט וְנוֹתֵן לוֹ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גֶּזֶל. אִית לָךְ מֵימַר לְמַפְרֵעַ נַעֲשֵׂית תְּרוּמָה לֹא מִכָּן וְלָבֹא. וְאוּף הָכָא מִיכָּן וְלָבֹא נַעֲשֵׂית תְּרוּמָה.
אַתֶּם פְּרָט לְשׁוּתָפִין אַתֶּם פְּרָט לָאֶפִּיטְרוֹפִּין אַתֶּם פְּרָט לְתוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. אַתֶּם וְלֹא שׁוּתָפִין. וְהָֽתְנָן שׁוּתָפִין שֶׁתָּֽרְמוּ זֶה אַחַר זֶה. אֶלָּא כָּאן לִתְרוּמָה גְדוֹלָה כָּאן לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. כְּלוּם לָֽמְדוּ לִתְרוּמָה גְדוֹלָה אֶלָּא מִתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. אֶלָּא כָּאן לַהֲלָכָה כָּאן לְמַעֲשֶׂה.
רִבִּי זְעִירָא רִבִּי אָחָא רִבִּי יָסָא רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי אַתֶּם גַּם אַתֶּם לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם. מָה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית. אַתֶּם עוֹשִׂין שָׁלִיחַ וְאֵין הַגּוֹי עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. רִבִּי יוֹסֵי סָבַר מֵימַר אֵין גּוֹי עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ בְּגוֹי אַחֵר חֲבֵירוֹ הָא בְיִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעִירָא מִינֵיהּ
רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לָךְ בְּיָדִי וְהָלַךְ
רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּיי יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְבֶן לֵוִי כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לָךְ בְּיָדִי וְהֵילָךְ אֶת דָּמוֹ חוֹשֵׁשׁ לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ. כְּהָדָא אֵילוֹפִּיסָה יְהַב לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא מַעֲשֵׂר. אָמַר לֵיהּ מְתוּקָּן הוּא. אָתָא שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר לֵיהּ אֵילוֹפִּיסָה אָחִינוּ נֶאֱמָן הוּא. רִבִּי אִיסָּא בְּעָא קוֹמֵי דְרִבִּי יוֹחָנָן כְּמָה. כְּרִבִּי יוֹסֵי דְּרִבִּי יוֹסֵי אָמַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁתָּרַם אֶת הַמַּעְשְׂרוֹת מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי. אָמַר לֵיהּ אִין בכליה קָמַת עֲלֵיהּ.
אָמַר רַב חִסְדָּא לֵית כַּאן חֵרֵשׁ. אַשְׁגָּרַת לָשׁוֹן. הֵי מַתְנִיתָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מִסְתַּבְּרָא יוֹדֵי רַב חִסְדָּא בִּתְרוּמוֹת דְּהִיא דְרִבִּי יוֹסֵי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי
תַּמָּן תַּנִּינָן הַכֹּל חַייָבִין בְּרֵאָייָה חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. חֲבֵרַייָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר לְמַעַן יִשְׁמְעוּן וּלְמַעַן יִלְמְדוּן. עַד כְּדוֹן מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר לְמַעַן יִלְמְדוּן וּלְמַעַן יְלַמֵּדוּן. אָמַר רִבִּי יוֹנָה הָדָא אָֽמְרָה דְּלֵית כְּלָלוֹי דְּרִבִּי כְּלָלִין דְּתַנִּינָן חֵרֵשׁ הַמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לֹא יִתְרוֹם וְסָֽבְרִינָן מֵימַר שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר חֵרֵשׁ. מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֵינוֹ
רִבִּי אָחָא רִבִּי חִינְנָא בְשֵׁם רַב כַּהֲנָא כְּדִבְרֵי מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר אֵינוֹ תוֹרֵם אֵינוֹ מַקְדִּישׁ. וְלָמָּה לֹא אָמַר כְּדִבְרֵי מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר תּוֹרֵם מַקְדִּישׁ. בְּגִין דְּרִבִּי יוּדָה דְּרִבִּי יוּדָה אוֹמֵר תּוֹרֵם וְאֵינוֹ מַקְדִּישׁ. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילוּ כְמַה דָּמַר אֵינוֹ תוֹרֵם מַקְדִּישׁ וּמָהוּ מַקְדִּישׁ עוֹלָה וּשְׁלָמִים. לְהָבִיא חַטָּאת חֵלֶב אֵינוֹ יָכוֹל שֶׁאֵין לוֹ חַטָּאת חמשה לא יתרומו. מנינא למעוטי הא דר' יהודה לקמן דס"ל קטן שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה ולכתחילה לא יתרום דלדידיה ששה הוו:
החרש וכו'. וקאמר בגמרא דכולהו מחד קרא הוא דאימעטו דכתיב דבר אל בני ישראל פרט לעכו"ם מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין בהן דעת אבל קטן יש דאית ביה דעת כגון שהגיע לכלל עונת נדרים להכי אימעוט מאיש וזאת התרומה אשר תקחו מאתם פרט לתורם שאינו שלו:
אפי' ברשות. הישראל שעשאו לשליח לתרום אין תרומתו תרומה דכתיב כן תרימו גם אתם גם לרבות השליח הוא ודרשינן מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית:
מתני' חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום. לכתחילה לפי שצריך לברך ומצוה שישמיע לאזניו ובדיעבד אינו מעכב:
חרש שדברו חכמים בכל מקום וכו'. ואמרינן בגמרא דהאי כללא לאו דוקא דיש מקומות דמדבר ואינו שומע ג"כ בכלל חרש הוא. שאינו לא שומע וכו'. שנולד חרש ממעי אמו וזה שלא שמע מעולם א"א ללמוד לדבר:
מתני' קטן שלא הביא שתי שערות וכו'. לכתחילה מודה ר' יהודה דלא יתרום ובדיעבד תרומתו תרומה אע"פ שלא הביא שתי שערות ובכלל קטן הוא:
עד שלא בא לעונת נדרים. וזהו שלא בא עדיין לשני גדלות אין תרומתו תרומה ומשבא לעונת נדרים שהגיע לשני גדלות הזכר בן י"ג ויום אחד והנקבה בת י"ב ויום אחד ועדיין לא הביאו סימנין זהו עונת נדרים האמורה בכל מקום דלעולם נדריהן נדר והקדישן הקדש אע"פ שאומרים אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו ואז תרומתן תרומה אבל מקודם לזמן הזה והוא מבן י"ב ויום אחד עד י"ג ויום אחד והנקבה מבת י"א ויום אחד עד י"ב ויום אחד צריכין בדיקה אם הן יודעין לשם מי נדרו והקדישו ואין זה עונת נדרים כדאמרינן בפרק יוצא דופן והלכה כר' יוסי:
גמ' שמע לכולהון. יליף לכל הני דקתני במתני' אין תרומתן תרומה מן הכא דבר אל בני ישראל וכו' כדפרישית במתני':
ויוכיח מעשה שלהן. אמאי חש"ו אפי' בדיעבד לא הואי תרומה ולמה לא יוכיח מעשה שלהן על מחשבתן כדתנינן תמן בריש פ"ו דמכשירין המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה שלא יתקלקלו מן התולעים הגדילין בהם וירד עליהם טל אינם בכי יותן ואם נתכוין לכך ה"ז בכי יותן העלן חש"ו אע"פ שחישב שירד עליהן הטל אינן בכי יותן מפני שיש בהן מעשה ואין בהן מחשבה המחשבה שלהן אינה כלום עד שיעשו איזו מעשה שיוכיח על מחשבתן ומפרש ואזיל מהו המעשה לענין הכשר:
בתפוש בהן בטל. שהן תופסין אחר כך בהפירות ומהפכין אותן בהטל כדי שיהא הטל מלחלח כולן זהו המעשה המוכיח על המחשבה:
ותנינן תמן. וכן תנינן נמי שם בסוף פ"ג המוריד בהמה לשתות המים העולין בפיה בכי יותן וברגליה אינן בכי יותן ואם חישב שיודחו רגליה ה"ז בכי יותן הורידה חרש שוטה וקטן אע"פ שחשב שיודחו רגליה אינן בכי יותן שיש להן מעשה ואין להן מחשבה ואיזהו המעשה במשפשף רגליה במים אלמא דכל היכא דמחשבתן ניכרת מתוך מעשיהן מהני והשתא ונימר אף הכא כן שיוכיח מעשה שלהן שתרמו על מחשבתן לתרומה ומיהת בדיעבד ליהוי תרומתן תרומה:
ר' שמואל ר' אבהו משני לה בשם ר' יוחנן ור"ז בשם רבנין. שאני תרומה דכתי' בה ונחשב לכם וגו':
את שכתוב בו מחשבה וכו'. הלכך גבי הכשר מהני מעשה שלהן המוכיח על המחשבה דלא כתוב בו מחשבה בהדיא וכאן הואיל וכתיב בה מחשבה ולאלו אין להן מחשבה לא מהני בה המעשה שלהן המוכיח על המחשבה:
קשייתה. הקשתי לפני שמואל והרי גיטין שהרי אין כתוב בהן מחשבה ואפ"ה לא מהני המעשה שלהן המוכיח על המחשבה דהא דתנינן בפ"ב דגיטין הכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חש"ו הא אמר רב הונא עלה והוא שיהא גדול פקח עומד על גביו ומלמדו לכתוב הא לאו הכי לא:
ר' יוחנן בעי. ורבי יוחנן הקשה התם על הא דמכשיר רב הונא על ידי שגדול עומד על גביו וכי זה היינו וכתבלה לשמה וכדפרישית שם דעיקר הקושיא דהא בעינן בכתיבת התורף שתהא לשמה מדאורייתא ובעינן שליחות לכתיבת הגט והני לאו בני שליחות נינהו שמעינן מיהת דבינן לבין עצמן אינם כשרים לכתיבת הגט והרי אין כתוב בו מחשבה:
חזר ר' יוסי ואמר. ומפרק לה לנפשיה דשאני גט דתמן זה כותב וזה מגרש והלכך פסולין הן בינן לבין עצמן דזה המגרש אומר להן לכתוב בשליחותו ולאו בני שליחות הן ומיהת כשגדול עומד ע"ג מכשיר רב הונא וכדמשנינן התם להא דבעי ר' יוחנן דבששייר מקום התורף איירי ולא גזר תופס אטו תורף ושיכתוב לבדו בינו לבין עצמו:
ברם הכא הוא חושב והוא תורם. דהא ע"כ בתרומת עצמן מיירי המתני' דאי בשל אחרים מאי קמ"ל פשיטא דהא לאו בני שליחות נינהו אלא בתרומת עצמן קאמר דאינה תרומה והלכך הוא דבעינן טעמא מפני שכתוב בה מחשבה:
ר' יעקב בר אחא. מוסיף על הא דר' יוסי ומהדר לאוקמי שנויא דידיה דהא אילו כתב הוא וגירש הוא גט הוא ואפי' בכותב בינו לבין עצמו דהואיל והוא בעצמו המגרש וליכא טעמא דשליחות הוי גט משום דלא כתיב ביה מחשבה ומהני המעשה המוכיח על המחשבה ברם הכא הוא חושב והוא תורם ואי לאו דכתוב בתרומה מחשבה הוי נמי מהני מעשיהן המוכיח:
חלוקין על השונה הזה. אדרב הונא דגטין קאי דקאמרי רבי יעקב בר אחא ור' חייא דקבלו מר' יוחנן וחלוקין עליו על ששנה התם להכשיר בגדול עע"ג וכדבעי ר' יוחנן עליה כדלעיל:
מאי כדון. ומ"ט דר' יוחנן דפליג עליה בגיטין והא ר' יוחנן גופיה קאמר לעיל דבתרומה היינו טעמא משום דכתיב בה מחשבה וא"כ גבי גט דלא כתיב ביה מחשבה לא ליפסל אלא בכותב בינו לבין עצמו ולאחרים מטעמא דשליחות אבל אם גדול עומד ע"ג דליכא חשש דשליחות שהרי הגדול הוא השליח דהבעל והוא מלמדן לכתוב ואמאי לא נכשיר בזה וקאמר דה"ט דר"י:
אתיא דר' יוחנן דתרומות. דקאמר דטעמא הוי משום דכתיב בה מחשבה הא לאו הכי הואי תרומתן תרומה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דקידושין דקאמר בברייתא דלקמן דאם קדשו בפני אחרים הוו קידושין והכא נמי כן דאי לאו משום דכתיב בה מחשבה תרומתן תרומה כשאחרים עומדין על גביהם ומלמדין אותן לתרום:
ודר' יוחנן בגטין. דפוסל אפי' בגדול עומד על גביו כרבנן דקידושין דלא מחלקו וקסברי דלעולם קידושין שלהן לאו קידושין ואפי' באחרים עומדין על גביהן ומלמדין אותן איך לעשות וה"ה בגיטין דהא איתקש יציאה להויה וה"ט דר' יוחנן דמחמיר בגטין:
דתנן חש"ו שקידשו וכו'. בתוספתא ס"פ י"א דיבמות תנינן לה שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה וכדתנן נמי במתני' בפ"י דיבמות גבי קטן והכא דגריס נמי חרש משום דמדאורייתא חרש נמי לא הוו קידושיו קידושין ורבנן הוא דתקינו להו נשואין לחרש וחרשת ולשוטה ולקטן לא תקינו להו:
ר' ישמעאל וכו'. וכדפרישית:
תני. בתוספתא ריש פ"ק רי"א חרש שתרם אין תרומתו תרומה רשב"ג אומר איזהו חרש שהיה חרש מתחלתו אבל פקח שנתחרש הוא תורם והן מקיימין על ידיו. וכן ס"ל לענין גיטין כותב ואחרים מקיימין כתב ידו והכי אמרינן בהאי תלמודא בפרק מי שאחזו בהלכה א' וגריס שם לכל הסוגיא:
חלוקין על השונה הזה. חלוקין הן חביריו על רשב"ג ואמרין דהא מתני' פליגא עליה דתנן בפ' י"ד דיבמות נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית ואמאי ויכתוב ויקיימו אחרים כתב ידו:
קיימונה. מהמתני' לא קשיא דמצי לאוקמה בשאינו יודע לכתוב מיירי:
והא מתניתא פליגא. ואכתי האי ברייתא פליגא עליה דרשב"ג דשמעינן מינה דכתב ידו לאו כלום הוא:
והרי שכתב בכתב ידו וכו'. תוספתא היא בפ"ב דגיטין כלומר שבכתב ידו צוה לסופר כתוב ולעדים חתומו ה"ז אינו כלום אלמא כתב ידו לא מהני וקשיא לרשב"ג דאמר דאיכא תקנתא לחרש בכתב ידו:
אמור סופה ולית הדא פליגא. כלומר ע"כ האי ברייתא לאו דוקא היא דהא קתני בסיפא אינו גט עד שישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו וקשיא הא לא סוף דבר עד שישמעו את קולו אלא אפי' הרכין בראשו מהני כדתנן במתני' דמי שאחזו נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו:
את אמר לית כאן ואף הכא לית כאן. כלומר וע"כ דאמרת דהאי עד שישמעו את קולו לאו דוקא וה"נ הא דקתני ברישא כתב בכתב ידו לאו מתקנתא היא דבאמת כתב ידו מהני בחרש:
א"ר מנא אית כאן. לעולם האי ברייתא דוקא היא ולא קשיא הא דקתני בסיפא עד שישמעו את קולו משום דהיא שמיעת הקול היא הרכנת הראש ועד שישמעו את קולו דקאמר הרכנת הראש נמי בכלל דחדא היא אבל כתיבת יד לא מהני כדקתני ברישא ופליגא אדרשב"ג:
ר' זעירא בעא קומי ר' מנא. לדידך דהרכנת הראש ושמיעת הקול חדא היא א"כ כמה דתימא עד שירכין בראשו ג"פ ה"נ דכותה עד שישמעו קולו ג"פ ואמאי לא קתני הכי בהדיא בהסיפא:
א"ל. הא לא קשיא דאע"ג דאמרי הרכנת הראש הויא כשמיעת הקול מ"מ לא דמיין להדדי לגמרי אלא לשמיעת הקול בפעם אחת סגי אבל להרכנת הראש לא הוי סימן הניכר עד שיבדקו אותו ג"פ:
והא מתניתא פליגא. ואכתי האי ברייתא פליגא עליה דרשב"ג דשמעינן מינה דכתב ידו לאו כלום הוא:
והרי שכתב בכתב ידו וכו'. תוספתא היא בפ"ב דגיטין כלומר שבכתב ידו צוה לסופר כתוב ולעדים חתומו ה"ז אינו כלום אלמא כתב ידו לא מהני וקשיא לרשב"ג דאמר דאיכא תקנתא לחרש בכתב ידו:
אמור סופה ולית הדא פליגא. כלומר ע"כ האי ברייתא לאו דוקא היא דהא קתני בסיפא אינו גט עד שישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו וקשיא הא לא סוף דבר עד שישמעו את קולו אלא אפי' הרכין בראשו מהני כדתנן במתני' דמי שאחזו נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו:
את אמר לית כאן ואף הכא לית כאן. כלומר וע"כ דאמרת דהאי עד שישמעו את קולו לאו דוקא וה"נ הא דקתני ברישא כתב בכתב ידו לאו מתקנתא היא דבאמת כתב ידו מהני בחרש:
א"ר מנא אית כאן. לעולם האי ברייתא דוקא היא ולא קשיא הא דקתני בסיפא עד שישמעו את קולו משום דהיא שמיעת הקול היא הרכנת הראש ועד שישמעו את קולו דקאמר הרכנת הראש נמי בכלל דחדא היא אבל כתיבת יד לא מהני כדקתני ברישא ופליגא אדרשב"ג:
א"ר יודן תמן באומר וכו'. ר' יודן אדלעיל קאי דרצה לדמות תרומות לגיטין כדשקיל וטרי לעיל וקאמר דיש לחלק ביניהן תמן בתרומות על לשעבר הוא ששואלין אותו היאך עשית והוא אומר כך וכך עשיתי. והלכך מסתברא דגם הרכנת הראש לא מהני בתרומה אבל הכא בגיטין להבא הוא ואומר כך וכך עשו ומהני נמי סימן הרכנת הראש:
רבי בנימין. הקשה על זה דממ"נ אם יש בו דעת לשעבר וכו' דמאי שנא להבא מלשעבר אלא לא שנא:
בחרש אנן קיימין. האי מילתא אמתני' דהתם קאי ואגב מייתי לה נמי הכא דהתם קתני נשתתק בודקין אותו ג"פ ור' אבהו מפרש דאפי' בשהיה חרש שאינו שומע בתחילה ושוב נשתתק גם כן מהני נמי גבי' בדיקה דס"ל חרש מוציא ברמיזה. ואין שליחות לחרש כלומר וכי אין שליחות לחרש בכה"ג ור' יוסי בר בון קאמר דבבריא שנשתתק אנן קיימינן אבל בחרש לא מהני רמיזה:
ולמה אינו גט. עד שיבדקו אותו ג"פ לפי שאני אומר מתעסק בשטרותיו היה דהואיל ובריא היה מקוד' אפשר שזה זמן מועט שמתעסק בשטרות היה וכשמרכין בראשו כוונתו על אלו השטרות הלכך עד שיבדקו אותו ג"פ ויבינו דכוונתו לשם גט הוא:
ותני. בברייתא כן בד"א שצריך בדיקה ג"פ בזמן שפירש ונשתתק מתוך בוריו:
דיו פעם אחת. שאין כאן חשש שמא מקרוב מתעסק בשטרותיו היה שהרי חולה היה ובתוספתא דגטין פ"ה גריס היה חולה ומשותק בודקין אותו ג"פ:
מאן תנא חרש. אמתני' מהדר מאן תנא דחרש אפי' בדיעבד אין תרומתו תרומה:
דלא כרבי יודה. דתוספתא שהבאתי לעיל דקאמר דבדיעבד תרומתו תרומה ומסיים שם א"ר יהודה מעשה וכו':
אמרו לו. משם ראיה בתמיה. דמפני שהטהרות אין צריכות מחשבה ובן דעת אבל תרומות ומעשרות צריכות מחשבה ולידע כמה צריך לתרום ולעשר:
ואינן נפסלות בהיסח הדעת. וכי הטהרות אינן נפסלות בהיסח הדעת והיאך נסמוך על אלו שאינן בני דעת וקא"ר יוסי בשם ר' אילא דאפ"ה הואיל ואין כתוב בהן מחשבה אלא שמירה הוא דכתיב בהן דבפרשת טמאים וינזרו מקדשי בני ישראל וגו' ושמרו את משמרתי כתיב ואע"ג שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת הגוף סמכו מכאן גם על הטהרות וטומאת בשר וכיוצא בו ולאפוקי תרומה דמחשבה כתיב בה ולפיכך צריכה בן דעת:
ותני. בברייתא כן בד"א שצריך בדיקה ג"פ בזמן שפירש ונשתתק מתוך בוריו:
דיו פעם אחת. שאין כאן חשש שמא מקרוב מתעסק בשטרותיו היה שהרי חולה היה ובתוספתא דגטין פ"ה גריס היה חולה ומשותק בודקין אותו ג"פ:
סימני שוטה וכו'. בתוספתא פ"ק:
והוא שיהא כולהם בו. להא דקחשיב דאל"כ אלא עושה דבר אחד מהן לאו סימן שוטה הוי שאני אומר היוצא בלילה יחידי שמא קניטרופוס הוא שאחזו החולי הבא מחמימות הגוף ויצא למקום האויר:
הלן בבית הקברות. אימר מקטיר לשדים ועושה כן כדי שתשרה עליו רוח הטומאה:
המקרע את כסותו. אימר כוליקוס הוא ובגיטין גריס קינוקוס בעל מחשבות:
קודייקוס. או קוביקוס. משחק בקוביא הוא:
בלבד מאבד מה שנותנים לו. קאמר דאפי' באחת מהן שאפי' שוטה שבשוטים כלומר שהעולם מחזיקין אותו לשוטה ואפי' כן אינו מאבד כל מה שנותנין לו וכיון שזה הוא עושה כן בודאי שוטה גמור הוא:
קונדיקוס קורדייקוס. זהו שאמרו בגטין מי שאחזו קורדייקוס ואין בו אחת מכל הסימנין הללו אלא דבר אחר הוא כדמפרש ואזיל:
המים. שם החולי הנקרא כן ע"ש שהוא מהומם ומבולבל:
דהוון יהבון ליה סימוק גו אכים. סימוק הוא בשר כחוש בשרא סומקא ואכים הוא יין המזוג במים ועל שם שנשתנה ונשחר מראה היין וכלומר שהיו נותנין להגרדי הזה שהיה לו אותו החולי ופעמים שהיו מקדימין זה לזה שאלו הדברים הם רפואתו:
והוא לעי. ואפי' כן היה חלוש ורפה ידים ואמר להן ר' יוסי דהוא הוא קורדייקוס שאמרו חכמים:
פעמים שוטה וכו'. סיפא דהתוספתא דפ"ק זה הכלל כל זמן שהוא שוטה וכו':
כד דהוא חלים יתן גט. וקס"ד דה"ק כשיבריא לגמרי ושואל הש"ס ושמואל כרשב"ל ס"ל דאמר לקמן לכשישתפה ובגיטין שם גריס לפלוגתא דר"י ור"ל בזה:
רובה דשמואל מדרשב"ל. וקאמר דלא היא אלא עדיפא היא דשמואל מדריש לקיש דאיהו אמר כד איהו חלים בשעה שהוא חלים יתן גט ואע"פ שלא נשתפה לגמרי וכדקתני בתוספתא בשעה שהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבר:
ותחלימני ותחייני. רמז לדבר מביא מן המקרא דחלים משמע שעדיין לא נתרפא לגמרי כדכתיב ותחלימני חזקתני מתחלה במקצת מן החולי והדר ותחייני:
קודייקוס. או קוביקוס. משחק בקוביא הוא:
בלבד מאבד מה שנותנים לו. קאמר דאפי' באחת מהן שאפי' שוטה שבשוטים כלומר שהעולם מחזיקין אותו לשוטה ואפי' כן אינו מאבד כל מה שנותנין לו וכיון שזה הוא עושה כן בודאי שוטה גמור הוא:
קונדיקוס קורדייקוס. זהו שאמרו בגטין מי שאחזו קורדייקוס ואין בו אחת מכל הסימנין הללו אלא דבר אחר הוא כדמפרש ואזיל:
המים. שם החולי הנקרא כן ע"ש שהוא מהומם ומבולבל:
דהוון יהבון ליה סימוק גו אכים. סימוק הוא בשר כחוש בשרא סומקא ואכים הוא יין המזוג במים ועל שם שנשתנה ונשחר מראה היין וכלומר שהיו נותנין להגרדי הזה שהיה לו אותו החולי ופעמים שהיו מקדימין זה לזה שאלו הדברים הם רפואתו:
והוא לעי. ואפי' כן היה חלוש ורפה ידים ואמר להן ר' יוסי דהוא הוא קורדייקוס שאמרו חכמים:
מאן תנא קטן. דאף בדיעבד אין תרומתו תרומה דלא כר' יודה דתני בתוספתא שם:
במקשה. במקום המקשאות והדלועין:
ואביו מוכר. ובתוספתא גריס ואביו. מקיים על ידו כדמפרש טעמא לא הוא שתורם אלא אביו הוא שאימן שהסכים וקיים את התרומה על ידו:
למפרע נעשית תרומה. משעה שתרם הקטן או מיכן ולבא לאחר שקיים אביו מה שתרם ונפקא מינה אם אכלה זר בשוגג קודם שבא אביו אם חייב בחומש כדין אוכל תרומה בשוגג או לכל כיוצא בו בדברים שנוהג בתרומה:
נשמעינא מן הדא. דקתני בתוספתא שם ורישא דהברייתא כך הוא כיצד תורם את שאינו שלו הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם אינו חושש משום גזל תרומתו תרומה כיצד ידוע אם חושש משום גזל אם לאו הרי שבא בעה"ב וכו':
אם היו יפים. אם נמצאו שם יפים אינו חושש וכו' דודאי ניחא ליה לבעל הבית מה שהיה עושה זה והוי כתורם ברשות:
ואם היה לוקט. הבעה"ב ונותן לו להוסיף על התרומה בין כך ובין כך אינו חושש וכו' ותרומתו תרומה:
אית לך מימר. והשתא וכי יש לך לומר בדין דהאי ברייתא דלמפרע נעשית תרומה זה ודאי לא דהרי עד שלא גילה הבעה"ב דעתו דניחא ליה הו"ל זה תורם שלא ברשות אלא מכאן ולהבא שם תרומה עליה ואוף הכא בדין דקטן לר' יודה שלאחר שהסכים אביו על ידו הוא דנקרא שם תרומה עליה:
אתם. כתיב כן תרימו גם אתם ודרשינן אתם ולא שותפין שאין השותף יכול לתרום חלק חבירו שלא מדעתו ולא אפטרופין ולא התורם את שאינו שלו וזו ואצ"ל זו קאמר:
והתנינן. לקמן בפ"ג השותפין שתרמו זאח"ז וכו' דלכ"ע תרומת הראשון תרומה:
כאן לתרומה גדולה. השותפין תורמין וכאן לתרומת מעשר דהאי קרא בתרומת מעשר כתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם וגו':
כלום למדו לתרומה גדולה אלא מתרומת מעשר. כלומר הא אשכחן דלמדו תרומה גדולה מתרומת מעשר דכתיב גביה ונחשב לכם תרומתכם ואמרינן דבשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר מה תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה אף תרומה גדולה כן ומעתה נילף נמי להא:
אלא כאן להלכה. לכתחילה אין לשותף לתרום על של חבירו וכאן במתני' דפ"ג למעשה שאם תרמו תרומתן תרומה בדיעבד:
והא תנינן. בפ"ה דגיטין יתומין וכו' וגרסי' להאי סוגיא נמי התם בהלכה ד':
כאן. במתני' דגיטין באפטרופוס שמינה להן אביהן להיות עליהן אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן וכאן באפטרופוס לפי שעה אינו תורם:
אם באפטרופוס לעולם. מוקמית למתני' דגיטין קשיא בהדא דתני בברייתא עלה מוכר מטלטלין כדי לזנן אבל לא קרקעות. ובגיטין גריס מוכר עבדים אבל לא קרקעות וזהו כמ"ד עבדים כמטלטלי חשיבי ואם באפוטרופוס לעולם אמאי אין מוכר לקרקעות בשביל לזון אותם הלא אין מי לטפל בהם אלא הוא בלבד:
אלא כאן ביתוס גדול. דהואיל ויש לו דעת לעצמו אסור לתרום שלא מדעתו ומתני' דגיטין ביתוס קטן מיירי:
אתם וכו'. יש כאן טעות בחילופי השיטות וכצ"ל. אתם פרט לתורם את שאינו שלו הבקיר כריו ומירחו וחזר וזכה בו מה את עביד ליה בתורם את שאינו שלו או בתורם את של חבירו אין תעבדינה בתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדינה בתורם את של חבירו תרומתו תרומה נשמעינה מן הדא גנב תרומת הקדש וכו' והאי נשמעינה מן הדא קמא הכתוב בספרים טעות ומיותר הוא. וה"פ דהש"ס בעי אם אחד תרם אחר שהפקיר את הכרי שלו ובודאי אם מירחו מקודם כבר נתחייב בתרומה ובמעשרות קודם שהפקירו ובין שזכה בו אחר ובין חזר וזכה בו הוא עצמו וכן אם לא היה נתחייב בידו כלל מקודם שזכה בו היה פטור מן הכל דהרי זה זוכה מן ההפקר הוא והפקר פטור מן המעשרות כדתנן בפ"ק דפיאה בהלכה ה' נותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ואם מירחו ואחר כך הפקירו נתחייב בכל לכל מי שזכה בו אלא דהבעיא היא הכא בכה"ג שהפקירו קודם המירוח ואח"כ מירחו ושוב חזר וזכה בו והספק הוא משום דתנינן בתוספתא דמעשרות בפ"ג המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו ולא הוי הפקר לאחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו ואם זכה בו בין הוא בין אחר הרי הוא כזוכה מן ההפקר והשתא מספקא לן אם זה שמירח את הכרי הויא כחזרה מן ההפקר ושלו הוא וחייב לתרום ולעשר או דילמא מכיון שלא חזר בו בפירוש לאו חזרה היא וכשחזר וזכה בו כזוכה מן ההפקר הוא ופטור מן הכל והיינו דקאמר מה את עביד לה לתרומתו:
בתורם את שאינו שלו או בתורם את של חבירו. כלומר אי נימא דדינו כמו בתורם את שאינו שלו דלא הויא תרומה משום דהמירוח לאו כחזרה היא וה"ז כתורם את ההפקר לאחר שזכה בו שאינו כשלו לענין חיוב תרומות ומעשרות או דדינו כמו בתורם את של חבירו משלו דקיי"ל דתרומתו תרומה וה"נ מכיון דמירחו נראה ממעשיו שחוזר בו ממה שהפקירו ותרומתו תרומה והא דמדמי לה להך גיסא לתורם את של חבירו משום דלא מצי למימר או כתורם את שלו דהא מיהת לא חזר בו בפירוש מן ההפקר אלא דמעשיו נראין כן וה"ק לא יהא דכתורם את של חבירו הוא ומיהת תרומה הויא:
נשמעינה מן הדא. דתנן לקמן בפ"ו גנב תרומת הקדש וכו' וקס"ד דלאחר ההקדש נתרמה התרומה:
מנו תורם. ומי הוא התורם לא הגזבר של ההקדש והרי הוא כתורם את שאינו שלו ואפ"ה את אמר דתרומה הויא:
הוי לית טעמא דלא כתורם את של חבירו. כלומר ש"מ דאין כאן טעם אחר אלא דלא הוי כי אם כתורם את של חבירו דההקדש לגבי הגזבר הוי כתורם את של חבירו משלו וה"נ זה לגבי ההפקר דהא מיהת מכיון דמירחו חל עליו חיוב תרומה ולא יהא אלא כתורם את של חבירו דהויא תרומה:
או נאמר וכו'. כלומר דהדר ופריך עלה מהיכא דייקת לה דבתרם הגזבר מיירי התם דילמא מאן הוא התורם בר לוי שהקדיש תרומה כלומר דמיירי שהכהן הוא שהקדיש את התרומה שלו ולעולם אין הגזבר יכול לתרום את ההקדש:
והתני ר' הושעיא. ומהדר הש"ס דלא היא דהא תני ר' הושעיא בהדיא על האי מתני' דלקמן אחד המקדיש טבלו ואחד המקדיש תרומתו ובהקדיש טבלו על כרחך דאין התורם אלא הגזבר:
אמר ר' אידי. לעולם דהגזבר הוא התורם ואפ"ה לא מצית למיפשט בעיין דלעיל דשאני התם דהגזבר כמאן דאינון בעלים של ההקדש ודלא כר"י וכו' דאמר דדין הגזבר הוא כאחר אצל ההקדש והשתא בעיא דלעיל גבי הפקר ובכה"ג דאמרן לא איפשטא:
אלא כאן ביתוס גדול. דהואיל ויש לו דעת לעצמו אסור לתרום שלא מדעתו ומתני' דגיטין ביתוס קטן מיירי:
אתם גם אתם. אטעמא דמתני' מהדר ועכו"ם שתרם את של ישראל אפי' ברשות וכו' כדפרישית במתני' וגרסי' להא לעיל ריש פ"ו דדמאי:
אתם. ועוד דרשינן מאתם דדוקא ישראל יכול לעשות שליח ושלוחו כמותו אבל אין העכו"ם עושה שליח דאין שליחות לעכו"ם:
ר' יוסי סבר מימר. דדוקא עכו"ם ביד עכו"ם חבירו הוא דאין עושה שליח הא ביד ישראל יכול העכו"ם לעשות אותו שליח:
א"ל ר' זירא ומניה ומניה. גופיה למדנו דלאו הכי הוא:
אתם עושין שליח לא בישראל. כלומר דהא קרא דאתם וכי לא בישראל מיירי ומיניה ילפינן דישראל עושה שליח וא"כ ודכותה דממעטינן להעכו"ם שאינו עושה שליח אפילו להישראל אינו יכול לעשותו שליח:
התיב ר' הושעיא והא. ברייתא מסייעא לר' יוחנן. כלומר לסתם דבריו של ר' יוחנן דמשמע הוא כדמדייק ר' יוסי דדוקא לעכו"ם אחר חבירו אינו עושה שליח הא לישראל עושה כדלקמיה:
אמר רשב"ג תוספתא היא בריש פ"ו דדמאי דתני שם המקבל שדה מן העכו"ם מעשר ונותן לי אמר רשב"ג ומה אם ירצה העכו"ם הזה שלא לתרום ולעשר פירותיו אינו תורם אלא חולק ונותן לו בפניו ודייקינן הא אם רצה העכו"ם תורם הישראל בשבילו אלמא דיכול לעשות שליח להישראל:
ר' אבא אמר. דלא היא דהכא לאו בשליחות הוא אלא במאמין העכו"ם ומסכים על ידיו של הישראל ושפיר דייקינן הא אם רצה העכו"ם להסכים על מה שהישראל עושה ותרם פירותיו הויא תרומה ודמיא להא דמייתי לעיל קטן שהניחו אביו במקשה והיה תורם וכו' דנמי לאו מטעם דשליחות הוא דאין שליחות לקטן אלא מפני שאביו אימן והסכים על ידו:
ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי. הריני נותן לך כור מעשר מן הפירות שיש לי וסמך בן לוי הזה עליו והלך ועשאן תרומת מעשר על מקום אחר שיש לו מן המעשר והלך ישראל הזה ושנה דיבורו ונתנו להמעשר לבן לוי אחר אין להלוי הראשון על הישראל אלא תרעומת דיכול הוא לחזור בו וליתן מעשרותיו לכל מי שירצה:
הדא דתימא בשנתנו זה. לבן לוי אחר עד שלא עשאו זה הלוי הראשון תרומת מעשר על מקום אחר אבל אם כבר עשאו זה לתרומת מעשר עד שלא נתנו זה הישראל להלוי אחר לא מפני שמאחר שזה קראו שם לתרומת מעשר אינו יכול לחזור בו וליתנו לאחר לשם מעשר:
כהדא דהוא מתני'. כדשמעינן מהאי מתני' דלקמן בפ"ג הרשה את בן ביתו וכו' תרומתו תרומה ביטל את השליחות אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה וה"נ דהוי כמי שבטל זה לאחר שכבר תרם זה ותרומתו תרומה ואינו יכול לבטלה:
וכולה מיניה. בתמיה וכי כל כמיניה של הלוי הזה לעשותו תרומת מעשר הא אכתי לא מסר לידו המעשר ואמאי ליהוי תרומתו תרומה. ומשני אין דמכיון שאמר לו כור מעשר יש לך בידי נעשה זה הלוי כשלוחו של הישראל לתרום ונמצא כתורם ברשות הישראל והלכך הויא תרומה וכדמסיק ואזיל:
פתר לה כר' יוסי וכו'. כלומר דלא תקשי הא בתרומת מעשר קיימינן ומה שייך הישראל לתרומת מעשר דנימא דנעשה הלוי הזה כשלוחו הלכך קאמר דס"ל לר' יוחנן בשם ר' ינאי כר' יוסי דאמר בתוספתא בפ"ק בעל הבית שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי דיש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר כמו שיש לו רשות לתרום תרומה גדולה ושפיר הוי הלוי הזה כשלוחו:
התיב ר' הושעיא והא. ברייתא מסייעא לר' יוחנן. כלומר לסתם דבריו של ר' יוחנן דמשמע הוא כדמדייק ר' יוסי דדוקא לעכו"ם אחר חבירו אינו עושה שליח הא לישראל עושה כדלקמיה:
אמר רשב"ג תוספתא היא בריש פ"ו דדמאי דתני שם המקבל שדה מן העכו"ם מעשר ונותן לי אמר רשב"ג ומה אם ירצה העכו"ם הזה שלא לתרום ולעשר פירותיו אינו תורם אלא חולק ונותן לו בפניו ודייקינן הא אם רצה העכו"ם תורם הישראל בשבילו אלמא דיכול לעשות שליח להישראל:
ר' אבא אמר. דלא היא דהכא לאו בשליחות הוא אלא במאמין העכו"ם ומסכים על ידיו של הישראל ושפיר דייקינן הא אם רצה העכו"ם להסכים על מה שהישראל עושה ותרם פירותיו הויא תרומה ודמיא להא דמייתי לעיל קטן שהניחו אביו במקשה והיה תורם וכו' דנמי לאו מטעם דשליחות הוא דאין שליחות לקטן אלא מפני שאביו אימן והסכים על ידו:
והילך את דמיו. ומכור אותו לי חושש הלוי לתרומת מעשר שבו דשמא קראו הישראל קודם שמכרו לתרומת מעשר ונמצא יש בדמיו דמי תרומת מעשר וזה אינו להלוי ואין הלוי יכול למוכרו דהרי הוא של הכהן ואסור לזרים:
כהדא. דשמעינן מהאי עובדא דחוששין על כך אם אין זה הישראל מוחזק לנאמן:
אילופיסה. שם איש אחד יהב לר' שמעון בר בא מעשר שהיה לוי ואמר לו כבר מתוקן הוא מתרומת מעשר שהפרשתי ממנו ונתתיו להכהן:
אילופוסה אחינו נאמן הוא. ויכול אתה לסמוך עליו:
כמה כר' יוסי. כמאן אזלא שמעתתך כר' יוסי דאמר דהבעל הבית יש לו רשות לתרום תרומת מעשר:
אמר ליה אין בבליא. בבליא ודאי כך הוא וקמת עליה דהך מילתא דשפיר הוא כר' יוסי:
גמ' למי נצרכה לר' יוסי וכו'. הובא זה לעיל בפ"ב דברכות בהלכה ד' ושם תמצא מבואר הכל עם כל מה דשייך לזה עד הרי סופך מימר דר' יוסי היא:
כהדא. דשמעינן מהאי עובדא דחוששין על כך אם אין זה הישראל מוחזק לנאמן:
אילופיסה. שם איש אחד יהב לר' שמעון בר בא מעשר שהיה לוי ואמר לו כבר מתוקן הוא מתרומת מעשר שהפרשתי ממנו ונתתיו להכהן:
אילופוסה אחינו נאמן הוא. ויכול אתה לסמוך עליו:
כמה כר' יוסי. כמאן אזלא שמעתתך כר' יוסי דאמר דהבעל הבית יש לו רשות לתרום תרומת מעשר:
אמר ליה אין בבליא. בבליא ודאי כך הוא וקמת עליה דהך מילתא דשפיר הוא כר' יוסי:
גמ' למי נצרכה לר' יוסי וכו'. הובא זה לעיל בפ"ב דברכות בהלכה ד' ושם תמצא מבואר הכל עם כל מה דשייך לזה עד הרי סופך מימר דר' יוסי היא:
תמן תנינן וכו'. בריש חגיגה:
למען ישמעון וגו'. בהקהל כתיב וילפינן ראיה ראיה מהקהל:
עד כדון. שמענו למעט מדבר ואינו שומע מלמען ישמעון אלא שומע ואינו מדבר מנלן למעוטי:
למען ילמדון. וקרי ביה נמי למען ילמדון לאחרים פרט לשומע ואינו מדבר:
הדא אמרה דלית כללוי דרבי כללין. הכלל ששנה רבי במתני' לאו לדוקא שנה אותן דקתני חרש המדבר וכו' וסברינן מימר וכו' כלומר דהא באמת הוא כדסברין לומר דבמתני' דחגיגה שניהם בכלל חרש הן וא"כ הא דקתני חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר לאו דוקא הוא:
והתנינן. וכן עוד הא דתנינן בפ' מצות חליצה חרש שחלץ וכו' ואמר ר' יוחנן לפי שאינן בו אמר ואמרה ואף השומע ואינו מדבר בכלל ותנינן הכא חרש שדברו חכמים וכו' וא"כ הדא נמי מסייע לר' יונה וכו' וגרסי' להא נמי התם:
גמ' תני בשם ר"מ וכו'. החי סוגיא כולה גרסינן לה בפ' י"ג דיבמות בהלכה ב':
ר' אבין בשם רבנין. והתם גריס דר' יוסי קאמר לה בשם ר' הילא טעמא דר"מ דכתיב גבי תרומה ונחשב וגו' ולא תשאו עליו חטא:
את שכתוב בו מחשבה וכו'. כלומר דשייך ביה מחשבה לאפוקי קטן דאין לו מחשבה כדתנן בפ"ג דמכשירין ומייתי לה לעיל בהלכה א' חש"ו יש להן מעשה ואין להן מחשבה:
התיבון הרי עכו"ם שאין כתוב בו מחשבה ותורם. בשלו כדתנן לקמן סוף פ"ג העכו"ם והכותי שתרמו תרומתן תרומה. וגרסי' הכא להא דכתיב בספרים לקמן ותני ר' הושעיא וכו' וכן הוא ביבמות. כלומר והא קתני לה ר' הושעיא בהדיא דעכו"ם אין להן מחשבה ואמאי תרומתן תרומה:
ומשני תמן להכשיר לענין הכשר הוא דקתני ר' הושעיא דאין להן מחשבה ומשום דעכו"ם לאו בר מקבל טומאה הוא הלכך מחשבתו לענין הכשר לקבל טומאה לאו מחשבה היא וכאן לתרומה מחשבתו מחשבה דשייך הוא בתרומה דנפשיה. אבל קטן לא שייך ביה מחשבה כלל:
ר' אבין בר כהנא בשם ר' הילא. גרסי' כמו שהוא ביבמות:
ה"ט דר"מ דכתיב ולא תשאו עליו חטא וכו'. לאפוקי קטן שאינו בנשיאות עון דלאו בר עונשין הוא עד שיביא שתי שערות:
התיבון הרי עכו"ם. דלאו בר נשיאות עון הוא ואפ"ה תורם את שלו ולא משני מידי אהא:
כדברי מי שהוא אומר. למאן דס"ל דקטן אינו תורם ס"ל נמי דאינו מקדיש ולקמן מפרש לה:
ולמה לא אמר וכו'. דהו"ל לסיים ולומר ג"כ דלדברי האומר תורם מקדיש ומשני דלא מצי למימר הכי בגין דר' יודה דס"ל אע"פ שהוא תורם אינו מקדיש וטעמי' דר' יהודא דס"ל מאת כל איש אנדבות דהקדש קאי:
ור' יוחנן. פליג אר' אחא דאפילו למ"ד אינו תורם הקדישו הקדש דשאני תרומה דמיעטיה קרא:
ומהו מקדיש. וקאמר עולה ושלמים כלומר קרבן נדבה אבל לא קרבן חובה כדמסיק להביא חטאת חלב וחטאת דם אינו יכול שאין לו דלאו מחויב חטאת הוא:
מהו שיביא קרבן זיבה וקרבן צרעת. מי נימא דמאחר שהוא חובה אינו מביא או דמאחר שהוא מטמא בהן דקטן אפילו בן יום אחד מטמא בזיבה וכן בצרעת מביא:
פשיטא לך. וקאמר הש"ס דהא פשיטא שהוא מביא ואע"פ שהוא חובה מ"מ הרי שייך בהן אלא הא דקמיבעיא לן מהו שיעשה בהן שלוח לאחרים להביא בשבילן קרבן זיבה וקרבן צרעת מי נימא מאחר שהוא שייך בהן נעשה שליח או דילמא מאחר שבכל התורה כולה אין שליחות לקטן אף בהן אינו נעשה שליח:
התיב ר' יודן. דמאי קא מיבעיא לך ודאי אינו נעשה שליח אף בהן דהרי יש לו טבל ד"ת דתבואה של קטן חייבת בתרומות ומעשרות ואינו פוטר טבלו דבר תורה כלומר דאפ"ה אינו יכול להעשות שליח לפטור טבל של אחרים מה שהוא מד"ת דבשל אחרים ודאי אין תרומתו תרומה מטעמא דאין שליחות לקטן:
וכאן. וא"כ ה"ה כאן נמי דאע"פ שהוא שייך בהן אינו נעשה שליח לאחרים:
מהו שיביא. הקטן ביכורים וקאמר דתליא בפלוגתא דר' יודה ורבנן דפליגי בסוף בכורים ובפ"ד דחלה דרבנן סברי הבכורים כקדשי המקדש הן וניתנין לכל כהן ואפילו לשאינו נזהר לאכול חולין בטהרה ור' יודה ס"ל אין נותנין ביכורים אלא לחבר שאוכל חולין בטהרה דהואיל ולא עביד בהו עבודה חייש דילמא לא מיזדהרי בהו ולדידיה הרי הן כקדשי הגבול שאינן ניתנין לכל כהן וה"ה דקטן אינו מביא אותן כמו שאינו מביא שאר קדשי גבול למאן דאית ליה אינו תורם ולרבנן מביא:
מהו שיביא. הקטן קרבן חגיגה מי נימא מאחר דחגיגת יו"ט הראשון חובה היא אינו מביא או דילמא מאחר שהוא משנהו לשם שלמים כלומר דיוצא בהן משום שלמי שמחה דבמקום שיש בשר לאו חובה הן וכדאמרינן בפ"ק דחגיגה ויכול הוא להביא:
מהו להביא פסח וכו' ומשנהו לשם שלמים. דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ושלמים באין נדבה ומביא. ולא איפשטו כל הני בעיי:
מהו שיביא מעשר בהמה. וקאמר ואין יסבור ר"מ מכל מעשרותיכם הוקשו מעשרות זה לזה כשם שהוא אינו מביא מעשר דגן כך אינו מביא מעשר בהמה. כצ"ל וכן הוא ביבמות. כלומר ואם הוא כך דיסבור ר"מ להך הקישא דדרשינן מכל מעשרותיכם דהוקשו המעשרות זה לזה דממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא מעשר בהמה וכו' כדאמרינן ברפ"ט דבכורות אם כן הוא הדין נמי דס"ל דהוקשו גם לכך דכשם שאין הקטן מביא מעשר דגן כדאמר ר"מ לעיל דלעולם אין תרומתו תרומה וה"ה למעשר וכך אינו מביא מעשר בהמה:
מהו לעשות תמורה. אם המיר הקטן מהו שיהא תמורתו תמורה וקאמר דהא נמי תליא בפשיטותא דמעשר בהמה דאם סבר ר"מ הוקשו כל המעשרות זה לזה. וכצ"ל כדלעיל כשם שאינו מביא מעשר דגן כך אינו מביא מעשר בהמה כשם שאינו מביא מעשר בהמה כך אינו עושה תמורה. ויסבור כר"ש וכו' אלא כשם שהוא אינו מביא וכו' כך הוא אינו מביא וכו' כשם שאינו מביא מעשר בהמה וכו' וכ"ה שם וכלומר דהא הואיל וכבר נפקא לן מהקישא דאינו מביא מעשר בהמה א"כ ממילא אינו עושה בו תמורה דעיקר תמורה במעשר בהמה היא דכתיבא אלא דמשום הא בלחוד אכתי איכא למימר דלא נפקא לן אלא דאינו עושה תמורה במעשר בהמה הואיל ואינו מביא ומנלן לכל הקדשים דאין תמורת הקטן תמורה להכי קאמר דאם יסבור נמי כר"ש דקאמר בסוף פ"ק דתמורה דמעשר בהמה לימד על כל הקדשים לתמורה דאמר שם מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור וכו' והשתא שפיר נפקא לן לכל הקדשים דכשם וכו' כדאמרן:
מהו שיהו חייבין על קדשיו מבחוץ. כן הוא ביבמות כלומר אם הקדיש הקטן ואכל הגדול או שהקריבן בחוץ מהו שיהא חייב עליהן:
כהנא אמר אין חייבין. ואפילו הגיע לעונת נדרים והקדיש דקסבר מופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא דהא דדרשינן מאיש כי יפליא מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא:
חייבין. דסברי מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא:
והדא דכהנא פליגא דר' יודה. דקאמר במתני' דפוטר טבלו ד"ת דתרומתו תרומה ואת אמר הכין בתמיה דאין נדרו והקדישו מן התורה אלא מדרבנן וא"כ היכי אתא גברא דרבנן ומתקן טיבלא דאורייתא אלא ודאי דפליג וכן נמי קשיא על כהכא מדר' יוסי דמתני' אלא הואיל ור' יודה ת"ק דמתני' נקט לר' יודה ומשני דהא ל"ק דכמ"ד לעיל בפ"ו דשביעית דמאליהן קיבלו את המעשרות והתרומות בבית שני וא"כ מתני' נמי בתרומה דבזמן הזה מיירי דמדרבנן היא:
כדברי מי שהוא אומר. למאן דס"ל דקטן אינו תורם ס"ל נמי דאינו מקדיש ולקמן מפרש לה:
ולמה לא אמר וכו'. דהו"ל לסיים ולומר ג"כ דלדברי האומר תורם מקדיש ומשני דלא מצי למימר הכי בגין דר' יודה דס"ל אע"פ שהוא תורם אינו מקדיש וטעמי' דר' יהודא דס"ל מאת כל איש אנדבות דהקדש קאי:
ור' יוחנן. פליג אר' אחא דאפילו למ"ד אינו תורם הקדישו הקדש דשאני תרומה דמיעטיה קרא:
ומהו מקדיש. וקאמר עולה ושלמים כלומר קרבן נדבה אבל לא קרבן חובה כדמסיק להביא חטאת חלב וחטאת דם אינו יכול שאין לו דלאו מחויב חטאת הוא:
מהו שיביא קרבן זיבה וקרבן צרעת. מי נימא דמאחר שהוא חובה אינו מביא או דמאחר שהוא מטמא בהן דקטן אפילו בן יום אחד מטמא בזיבה וכן בצרעת מביא:
פשיטא לך. וקאמר הש"ס דהא פשיטא שהוא מביא ואע"פ שהוא חובה מ"מ הרי שייך בהן אלא הא דקמיבעיא לן מהו שיעשה בהן שלוח לאחרים להביא בשבילן קרבן זיבה וקרבן צרעת מי נימא מאחר שהוא שייך בהן נעשה שליח או דילמא מאחר שבכל התורה כולה אין שליחות לקטן אף בהן אינו נעשה שליח:
התיב ר' יודן. דמאי קא מיבעיא לך ודאי אינו נעשה שליח אף בהן דהרי יש לו טבל ד"ת דתבואה של קטן חייבת בתרומות ומעשרות ואינו פוטר טבלו דבר תורה כלומר דאפ"ה אינו יכול להעשות שליח לפטור טבל של אחרים מה שהוא מד"ת דבשל אחרים ודאי אין תרומתו תרומה מטעמא דאין שליחות לקטן:
וכאן. וא"כ ה"ה כאן נמי דאע"פ שהוא שייך בהן אינו נעשה שליח לאחרים:
מהו שיביא. הקטן ביכורים וקאמר דתליא בפלוגתא דר' יודה ורבנן דפליגי בסוף בכורים ובפ"ד דחלה דרבנן סברי הבכורים כקדשי המקדש הן וניתנין לכל כהן ואפילו לשאינו נזהר לאכול חולין בטהרה ור' יודה ס"ל אין נותנין ביכורים אלא לחבר שאוכל חולין בטהרה דהואיל ולא עביד בהו עבודה חייש דילמא לא מיזדהרי בהו ולדידיה הרי הן כקדשי הגבול שאינן ניתנין לכל כהן וה"ה דקטן אינו מביא אותן כמו שאינו מביא שאר קדשי גבול למאן דאית ליה אינו תורם ולרבנן מביא:
מהו שיביא. הקטן קרבן חגיגה מי נימא מאחר דחגיגת יו"ט הראשון חובה היא אינו מביא או דילמא מאחר שהוא משנהו לשם שלמים כלומר דיוצא בהן משום שלמי שמחה דבמקום שיש בשר לאו חובה הן וכדאמרינן בפ"ק דחגיגה ויכול הוא להביא:
מהו להביא פסח וכו' ומשנהו לשם שלמים. דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ושלמים באין נדבה ומביא. ולא איפשטו כל הני בעיי:
מהו שיביא מעשר בהמה. וקאמר ואין יסבור ר"מ מכל מעשרותיכם הוקשו מעשרות זה לזה כשם שהוא אינו מביא מעשר דגן כך אינו מביא מעשר בהמה. כצ"ל וכן הוא ביבמות. כלומר ואם הוא כך דיסבור ר"מ להך הקישא דדרשינן מכל מעשרותיכם דהוקשו המעשרות זה לזה דממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא מעשר בהמה וכו' כדאמרינן ברפ"ט דבכורות אם כן הוא הדין נמי דס"ל דהוקשו גם לכך דכשם שאין הקטן מביא מעשר דגן כדאמר ר"מ לעיל דלעולם אין תרומתו תרומה וה"ה למעשר וכך אינו מביא מעשר בהמה:
מהו לעשות תמורה. אם המיר הקטן מהו שיהא תמורתו תמורה וקאמר דהא נמי תליא בפשיטותא דמעשר בהמה דאם סבר ר"מ הוקשו כל המעשרות זה לזה. וכצ"ל כדלעיל כשם שאינו מביא מעשר דגן כך אינו מביא מעשר בהמה כשם שאינו מביא מעשר בהמה כך אינו עושה תמורה. ויסבור כר"ש וכו' אלא כשם שהוא אינו מביא וכו' כך הוא אינו מביא וכו' כשם שאינו מביא מעשר בהמה וכו' וכ"ה שם וכלומר דהא הואיל וכבר נפקא לן מהקישא דאינו מביא מעשר בהמה א"כ ממילא אינו עושה בו תמורה דעיקר תמורה במעשר בהמה היא דכתיבא אלא דמשום הא בלחוד אכתי איכא למימר דלא נפקא לן אלא דאינו עושה תמורה במעשר בהמה הואיל ואינו מביא ומנלן לכל הקדשים דאין תמורת הקטן תמורה להכי קאמר דאם יסבור נמי כר"ש דקאמר בסוף פ"ק דתמורה דמעשר בהמה לימד על כל הקדשים לתמורה דאמר שם מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור וכו' והשתא שפיר נפקא לן לכל הקדשים דכשם וכו' כדאמרן:
מהו שיהו חייבין על קדשיו מבחוץ. כן הוא ביבמות כלומר אם הקדיש הקטן ואכל הגדול או שהקריבן בחוץ מהו שיהא חייב עליהן:
כהנא אמר אין חייבין. ואפילו הגיע לעונת נדרים והקדיש דקסבר מופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא דהא דדרשינן מאיש כי יפליא מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא:
חייבין. דסברי מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא:
והדא דכהנא פליגא דר' יודה. דקאמר במתני' דפוטר טבלו ד"ת דתרומתו תרומה ואת אמר הכין בתמיה דאין נדרו והקדישו מן התורה אלא מדרבנן וא"כ היכי אתא גברא דרבנן ומתקן טיבלא דאורייתא אלא ודאי דפליג וכן נמי קשיא על כהכא מדר' יוסי דמתני' אלא הואיל ור' יודה ת"ק דמתני' נקט לר' יודה ומשני דהא ל"ק דכמ"ד לעיל בפ"ו דשביעית דמאליהן קיבלו את המעשרות והתרומות בבית שני וא"כ מתני' נמי בתרומה דבזמן הזה מיירי דמדרבנן היא:
תַּנֵּי. אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הָיוּ מִתְעַנִּים בְכָל־יוֹם. בַּשֵּׁינִי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל מַפְרִשֵׂי יַמִּים. וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל יוֹצְאֵי דְרָכִים. וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֙וּ הַמַּ֝יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙. בָּרְבִיעִי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא תַעֲלֶה אַסְכָּרָה לְתוֹךְ פִּיהֶם. וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאוֹרוֹת. מְאֹרֹת֙ כָּתוּב. בַּחֲמִשִּׁי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל הַמְּעוּבָּרוֹת שְׁלֹּא יַפִּילוּ וְעַל הַמֵּינִיקוֹת שֶׁלֹּא יָמוּתוּ בְנֵיהֶן. וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה. תַּנֵּי. לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין לֹא בָעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִפְּנִי כְבוֹד שַׁבָּת. תַּנֵּי. סַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה הָֽיְתָה מִתְעַנָּה עִמָּהֶן. וְסַנְהֶדְרִין יְכוֹלָה לְהִתְעַנּוֹת בְּכָל־יוֹם. מְחַלְּקִין הָיוּ עַצְמָן עַל בָּתֵּי אָבוֹת. וְאֵין מִתְעַנִּין עַל שְׁנֵי דְבָרִים כְּאַחַת. מִן הָדָא. וַנָּקוּמָה וַנְּבַקְשָׁ֥ה מֵֽאֱלֹהֵ֖ינוּ עַל־זֹ֑את. אָמַר רִבִּי תַנְחוּמָה. לֹא מִן הָדָא אֶלָּא מִן הָדָא. וְרַֽחֲמִ֗ין לְמִיבְעֵא מִן־קֳדָם֙ אֱלָ֣הּ שְׁמַיָּ֔א עַל־רָזָ֖א דְּנָא. רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. שֶׁאִם הָיוּ שְׁנֵי דְבָרִים. כְּגוֹן עֲצִירַת גְּשָׁמִים וְגוֹבַיי. מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן. רִבִּי חַגַּיי כַד דַּהֲוָה נְפַק לְתַעֲנִיתָא הֲוָה אֲמַר קוֹמֵיהוֹן. אָחֵינָן. אַף עַל גַּו דְּאִית בְּלִיבִּינָן עֲקִין סַגִּין אֶלָּא לָהֵן דַּאֲתִינָן.מַתְנִיתָה דְרִבִּי מֵאִיר. דְּרִבִּי מֵאִֵיר אָמַר. תלמוד ירושלמי תענית פרק ד הלכה ג שני מקואות שאין בהם ארבעים סאה ונפלו שלשת לוגין לתוך אחד מהן וידוע לאיזה מהן נפלו ואח"כ נפלו שנים ואינו יודע לאיזה מהן נפלו הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלו ראשונים שם נפלו שניים. נפלו שלשת לוגין לתוך אחד מהן ואינו יודע לאיזה נפלו אינו יכול לתלות ולומר למקום שנפלו שניים שם נפלו ראשונים. יש בו ארבעים סאה ולאחד אין בו הריני אומר לתוך ארבעים נפלו אחד שאוב ואחד כשר הריני אומר לתוך של שאוב נפלו.שני מקואות שאין בהן ארבעים סאה ונפלו שלשת לוגין לתוך אחד מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלו ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו ר' יוסי אומר אומרין לו שלא יטבול בא' מהן ואם טבל באחד מהן ועשה טהרות טהורות מפני שזה מים שאובין למקוה למה זה דומה למי שנטמאת אחת מידיו ואין ידוע אי זו היא אמר לו שלא יעשה טהרות באחת מהן ואם עשה טהרות טהורות מפני שזה ספק ידים.שני מקואות באחד יש בו ארבעים סאה ובאחד אין בו טבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות. בשני ועשה טהרות בראשון ולא עשה בשני ועשה טהורות. בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות והשניות טהורות. בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו טהורות. טבל באחד מהן מטומאה קלה ועשה טהרות טהורות נטמא באמצע טומאה קלה וטבל בשני ועשה אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות. טבלו ראשונות ונטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות. משנעשו שניות שניות תלויות טבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות <טהרות> תלויות. נטמא באמצע טומאה קלה טבל בשני ועשה טהרות נגעו אלו באלו ראשונות תלויות ושניות ישרפו. טבל באחד מהן מטומאה קלה ועשה טהרות טהורות. נטמא באמצע טומאה חמורה וטבל טהרות תלויות ואם נגעו אלו באלו שניות תלויות ראשונות ישרפו. תוספתא מקואות פרק ב תוס ה