לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ יַֽעַנְךָ֣ יְ֭הֹוָה בְּי֣וֹם צָרָ֑ה יְ֝שַׂגֶּבְךָ֗ שֵׁ֤ם ׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב׃ יִשְׁלַֽח־עֶזְרְךָ֥ מִקֹּ֑דֶשׁ וּ֝מִצִּיּ֗וֹן יִסְעָדֶֽךָּ׃ יִזְכֹּ֥ר כׇּל־מִנְחֹתֶ֑ךָ וְעוֹלָתְךָ֖ יְדַשְּׁנֶ֣ה סֶֽלָה׃ יִֽתֶּן־לְךָ֥ כִלְבָבֶ֑ךָ וְֽכׇל־עֲצָתְךָ֥ יְמַלֵּֽא׃ נְרַנְּנָ֤ה ׀ בִּ֘ישׁ֤וּעָתֶ֗ךָ וּבְשֵֽׁם־אֱלֹהֵ֥ינוּ נִדְגֹּ֑ל יְמַלֵּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה כׇּל־מִשְׁאֲלוֹתֶֽיךָ׃ עַתָּ֤ה יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י הוֹשִׁ֥יעַ ׀ יְהֹוָ֗ה מְשִׁ֫יח֥וֹ יַ֭עֲנֵהוּ מִשְּׁמֵ֣י קׇדְשׁ֑וֹ בִּ֝גְבֻר֗וֹת יֵ֣שַׁע יְמִינֽוֹ׃ אֵ֣לֶּה בָ֭רֶכֶב וְאֵ֣לֶּה בַסּוּסִ֑ים וַאֲנַ֓חְנוּ ׀ בְּשֵׁם־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣ינוּ נַזְכִּֽיר׃ הֵ֭מָּה כָּרְע֣וּ וְנָפָ֑לוּ וַאֲנַ֥חְנוּ קַּ֝֗מְנוּ וַנִּתְעוֹדָֽד׃ יְהֹוָ֥ה הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קׇרְאֵֽנוּ׃ {פ}
ומכוונין את הנטיעות עד ראש השנה רבי יהודה אומר אם היו מבורכות לפני שביעית נוטלן אף בשביעית אלו הן עוגיות אלו בדידין שבעיקרי אילנות מוותרין [ומשמשין] בקנים מקום שנהגו לוותר ולשמש לפני החג מוותרין ומשמשין לפני החג לאחר החג מותרין ומשמשין לאחר החג.פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר' יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שלא נהגו לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית [מותר] הכל שוין שאין סכין אותן ואין מקנחין אותן וכן היה ר' יהודה אומר הלוקח פגים מחבירו בשאר שני שני שבוע אף במקום שנהגו לסוך סכין לא יקנח שרף בעיקר מפני שמתרין אבל מקנחו בעלין.תאנה שנתקלפה אין טוחין אותה בטיט שהיא מלאכתה אין תולין תחומין בתאנה ואין מרכיבין בתאנה מפני שהיא עבודה ר' שמעון בן אלעזר אומר במועד צוררו בשביעית יופך.תוספתא שביעית פרק א תוס י
משנה: הַנּוֹטֵעַ שׁוּרָה שֶׁל חָמֵשׁ גְּפָנִים בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כֶּרֶם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ כֶרֶם עַד שֶׁיְּהוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת. לְפִיכָךְ הַזּוֹרֵעַ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבְּכֶרֶם בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים קִידֵּשׁ שוּרָה אַחַת וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שְׁתֵּי שׁוּרוֹת.תלמוד ירושלמי כלאיים פרק ד הלכה ג