משנה: אָֽמְרוּ לָהּ מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעֲלֵיךְ וְנִתְיַבְּמָה וְאַחַר כָּךְ אָֽמְרוּ לָהּ חִילּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים תֵּצֵא וְהַװְלָד הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן מַמְזֵר. הלכה: אָֽמְרוּ לָהּ מֵת בְּנֵךְ כול׳. לֹא הָֽיְתָה צְרִיכָה לְהִינָּשֵׂא אֶלָּא לְהִתְייַבֶּם. וְהוּא יְבָמָה שֶׁנִּישֵּׂאת בְּלֹא חֲלִיצָה. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר. זֶה חוֹלֵץ וְזֶה מְקַייֵם. רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. תֵּצֵא. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הִילָא. תֵּצֵא. רִבִּי יוֹסֵי שְׁאִיל לְרִבִּי פִינְחָס. הֵיךְ סָבַר רִבִּי. אָמַר לֵיהּ. כְּרִבִּי יִרְמְיָה. אָמַר לֵיהּ. חֲזוֹר בָּךְ. דִּלֹא כֵן אֲנִי כוֹתֵב עָלֶיךָ. זָקֵן מַמְרֵא. אָמַר רִבִּי זְבִידָא. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים בָּהּ. כְּדִבְרֵי רִבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. אֵין מַמְזֵר בִּיבָמָה. לֹא אָמַר אֶלָּא אֵין מַמְזֵר בִּיבָמָה. הָא לָצֵאת תֵּצֵא. וְהָתַנִּינָן תֵּצֵא. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. תֵּצֵא.
המטליא לא נהגו בה חכמים היתר לא למעשרות ולא לשביעית כשהוא תורם תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו.העוקר שתלים [מתוך שלו] ליטען בחוצה לארץ ולזרע ולהפקיר ולמוכרן לנכרי ה"ז חייב מפני שמוציאן מידי מעשרות ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר בן עזריה המשלח לחבירו שתלין ואטונין [והוצני פשתן מעשרן ודאי מפני שנחשדו רוב אדם עליהן] וחכ"א הרי הן ככל הפירות ואין מעשרן אלא דמאי.בצלים שהשרישו [זה בזה] בקופות הרי זה בחזקתן למעשרות ולשביעית אם היו טמאים לא עלו ידי טומאתן ומותר לתלוש מהן בשבת השרישו [זה בזה] בקרקע עלייה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ואם היו טמאין עלו ידי טומאתן ואסור לתלוש מהן בשבת [ואם תלש פטור] נפלה עליהן מפולת והן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה אסורין בשביעית וחייבין במעשרות.תוספתא מעשרות פרק ג תוס יא
הָתִיב רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִּי קוֹמֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְהָתַנֵּינָן רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל לוֹ עָלֶיהָ וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בָהּ. אָמַר לֵיהּ תִּיפְתָּר בְּשֶׁלֹּא אָמַר יִזְכּוּ לִי אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלִּי. וְהָתַנִּי נָפַל לוֹ עָלֶיהָ וּפִירֵס טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּהּ. אָמַר לֵיהּ עוֹד הִיא בְּשֶׁלֹּא אָמַר יִזְכּוּ לִי אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלִּי. וְהָתַנִּי רִבִּי חִייָא שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מִתְכַּתְּשִׁין עַל הָעוֹמֶר וּבָא עָנִי אַחֵר וַחֲטָפוֹ מִלִּפְנֵיהֶן זָכָה בָּהּ. אָמַר לֵיהּ עוֹד הִיא בְּשֶׁלֹּא אָמַר יִזְכּוּ לִי אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלִּי.אָמַר רִבִי יָסָא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן זוֹ בְגִיטִּין מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּמַתָּנָה. רוּבָּהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְרוּבָּהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רוּבָּהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן מַה אִם מְצִיאָה שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה בָּהּ מִדַּעַת אַחֵר הֲרֵי הוּא זוֹכֶה בָהּ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת. מַתָּנָה שֶׁהוּא זוֹכֶה בָהּ מִדַּעַת אַחֵר לֹא כָּל־שֶׁכֵּן. רוּבָּהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַה אִם מַתָּנָה שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה בָּהּ בְּתוךְ אַרְבַּע אַמּוֹת הֲרֵי הוּא זוֹכֶה בָּהּ מִדַּעַת אַחֵר. מְצִיאָה שֶׁהוּא זוֹכֶה בָהּ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת לֹא כָּל־שֶׁכֵּן.הָתִיב רִבִּי זְעִירָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָא וְהָתַנֵּינָן וְכֵן לְעִנְיָן הַקִּידּוּשִׁין. אָמַר לֵיהּ הִיא גִּיטִּין הִיא קִידּוּשִׁין. וְהָתַנֵּינָן וְכֵן לְעִנְיָן הַחוֹב. אָמַר לֵיהּ שֶׁכֵּן אִם אָמַר לֵיהּ זֹרְקֵהוּ לַיָּם וִיהֵא מָחוּל לָךְ מָחוּל לוֹ. מֵעַתָּה אֲפִילוּ קָרוֹב לְלוֶֹה זָכָה הַלֹּוֶה. וְתַנֵּינָן קָרוֹב לַלֹּוֶה הַלֹּוֶה חַייָב שֶׁכֵּן אִם אָמַר לַיהּ זֹרְקֵהוּ עַד שֶׁיִּכָּנֵס לִרְשׁוּתִי וַעֲדַיִן לֹא נִכְנַס בִּרְשׁוּתוֹ. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ כָּל־אִילֵּין תֲתוּבָתָה דַּהֲוָה רִבִּי זְעִירָא מָתִיב קוֹמֵי רִבִּי יָסָא. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מוֹתִיב קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן מְקַבֵּל מִינֵיהּ פָּתַר לֵיהּ בְּאִילֵּין פִּיתְרָיָא.תלמוד ירושלמי פיאה פרק ד הלכה ב