וכמה יהיה הסדק הזה ב"ה אומר כל שהוא מלא חוט המשקולת ור' יוסי אומר משם ב"ה פותח טפח. אמר רבי תמיה אני אם אמר ר' יוסי בפותח טפח לא אמר אלא בכזית מן המת בלבד טומאה מבפנים וכלים מבחוץ אע"פ שאין בסדק אלא כל שהוא מלא חוט המשקלות ה"ז מפסיק. סאה כפויה על פי חבית כפויה שני כפיתין זה על גבי זה ואבן על גבי הכיפת מביאות את הטומאה. סאה יושבת כדרכה וחבית יושבת כדרכה נוד תפוח כדרכה מלא תבן כסת מלאה מוכין כסות מלאה מטפחות שתי אבנים זו על גבי זו וכופת על גבי האבן אין מביאות את הטומאה. כלב שאכל בשר המת ונכנס לבית הבית טהור שכל הבלועין באדם ובבהמה בחיה ובעופות טהורין. הקיאן הבית טמא. מת אם שהה במעיו עד שהוא חי שלשה ימים מעת לעת ובעופות ובדגים מיד ר' יהודה בן בתירא אומר בדגים מיד ובעופות מעת לעת ר"א אומר משם ר' יהודה בן בתירא זה וזה מעת לעת. הדות שבבית והמערה בתוכו והפרח שלה יוצא וכפיפה נתונה עליו בד"א בשל מתכת אבל בשל עץ ה"ז חוצץ. ר"א בר' יוסי אומר בד"א בשל עץ אבל בשל מתכת נטמא ואין כלי טמא חוצץ. נסר שהוא נתון על פי הדות וטומאה תחתיו או על גבי כלים שכנגד העודף מכאן ומכאן טמאין היתה כפישה ויש לה ליזבז טפח וטומאה תחתי' הכלים שכנגד העודף מכאן ומכאן טמאים. אם היתה חלוקה הרי היא כנסר. כלים שכנגד העודף מכאן ומכאן טמאין. כותלי הבית וכותלי הדות שהיו שוין זה לזה וטומאה בין בבית ובין בדות כלים שבכותלי הבית ושבכותלי הדות נידונים מחצה למחצה ואם כותלי הבית רחבין משל דות וטומאה בתוך הבית כלים שבכותלי הדות טמאים ושבכותלי הבית נידונין מחצה על מחצה אם היו כותלי הדות רחבין משל בית וטומאה בבית כלים שבכותלי הדות טהורין שבכותלי הבית נידונין מחצה על מחצה.
תמחוי כל היום קופה מערב שבת לערב שבת תמחוי לכל אדם קופה לאנשי אותה העיר אם שהה שם שלשים יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה [ולכיסוי ששה חדשים לעניי] העיר שנים עשר חודש.עני שנתן פרוטה לקופה ופרוסה לתמחוי מקבלין אותה ממנו אם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן [נתנו לו חדשים והחזיר להן שחקים מקבלין אותה ממנו אם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן] היה משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת מטה נותנין לו מטה עיסה נותנין לו <כלי> עיסה פת נותנין לו פת להאכילו בתוך פיו מאכילין לו בתוך פיו שנא' (דברים ט״ו:ח׳) די מחסורו אשר יחסר לו אפי' עבד אפי' סוס לו זו אשה שנא' (בראשית ב׳:י״ח) אעשה לו עזר כנגדו מעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו שוב מעשה באנשי הגליל שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא [אחת] בשר ציפורי בכל יום.היה משתמש בכלי זהב מוכרן ומשתמש בכלי כסף בכלי כסף מוכרן ומשתמש בכלי נחושת בכלי נחושת מוכרן ומשתמש בכלי זכוכית אמרו משפחת בית נבלטא היתה בירושלים והיתה מתיחסת על בני ארנן היבוסי העלו להם חכמים שלש מאות שקלי זהב ולא רצו להוציאן חוץ מירושלים.תוספתא פיאה פרק ד תוס יב
בָּֽדְקָה וּמָֽצְתָה סָפֵק. פְּשִׁיטָה אֵינָהּ כִּפְקִידָה לְמָעֵט מֵעֵת לְעֵת. הוּא עַצְמוֹ מָהוּ שֶׁיִּטָּמֵא מִסָּפֵק. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגֵינָס שֶׁרָאוּ דַּייָן שָׁעָתָן. מָא אַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. טוּמְטוּם וְאנְדְּרוֹגֵינָס סָפֵק וּמֵעֵת לְעֵת סָפֵק וְאֵין סָפֵק לְסָפֵק. וָכָא. רְאִייָתָהּ סָפֵק וּמֵעֵת לְעֵת סָפֵק וְאֵין סָפֵק לְסָפֵק.הוּנָא בַּר חִייָא אָמַר. מֵעֵת לְעֵת שֶׁאָֽמְרוּ לַקֳּדָשִׁים אֲבָל לֹא לְטַהֳרוֹת. הָתִיב רַב חִסְדָּא. וְהָתַנֵּי. מַעֲשֶׂה בְרִיבָה אַחַת בְּעייתלו שֶׁהִפְסִיקָה לָהּ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת וְלֹא רָעָת וְאַחַר כָּךְ רָאָת. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָֽמְרוּ. דַּייָה שָׁעָתָהּ. וְכִי יֵשׁ קֳדָשִׁים בְּעייתלו. אֶלָּא בִּשֶׁנַּעֲשׂוּ לְטָהֳרַת הַקּוֹדֶשׁ. וְלֹא כְחוּלִין הֵן. תִּיפְתָּר שֶׁנַּעֲשׂוּ לְטָהֳרַת מֵי חַטָּאת. שֶׁמֵּי חַטָּאת חֲמוּרִין מִן הַקּוֹדֶשׁ.תַּנֵּי. מֵעֵת לְעֵת שֶׁאָֽמְרוּ תּוֹלִין אֲבָל לֹא שׂוֹרְפִין. וַהֲוָה רִבִּי זְעִירָא חֲדִי בָהּ. אַשְׁכָּח תַּנֵּי. הָרוֹאָה כֶתֶם מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ. וּמָה הִיא מְטַמְּאָה. הָאוֹכְלִין וְהַמַּשְׁקִין וְהַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת. וּמְקוּלְקֶלֶת לְמִנְייָנָהּ וּמְטַמֵּא אֶת בּוֹעֲלָהּ לְמַפְרֵעַ. הָרוֹאָה דָם מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ. וּמָה הִיא מְטַמֵּא. הָאוֹכְלִין וְהַמַּשְׁקִין וְהַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת. וְאֵינָהּ מְקוּלְקֶלֶת לְמִנְייָנָהּ וְאֵינָהּ מְטַמֵּא אֶת בּוֹעֲלָהּ לְמַפְרֵעַ. רִבִּי עְקִיבָה אוֹמֵר. מְטַמֵּא אֶת בּוֹעֲלָהּ לְמַפְרֵעַ. וְזֶה וְזֶה תּוֹלִין אֲבָל לֹא שׂוֹרְפִין. תַּמָּן אָֽמְרִין. מֵעֵת לְעֵת שֶׁאָֽמְרוּ מִשְׁכָּבָהּ כְּמַגָּעָהּ. מָה. כְּבוֹעֵל נִדָּה וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְהֵיסֶט וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בִּכְלֵי חֶרֶשׂ. אַשְׁכָּח תַּנֵּי. מְטַמֵּא כְּלֵי חֶרֶשׂ בְּהֵיסֶט. מֵעֵת לְעֵת שֶׁאָֽמְרוּ. מַגָּעָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מָהוּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. מְעוּבֶּרֶת וּמֵנִיקָה טְהוֹרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ װֶסֶת. וּשְׁאָר כָּל־הַנָּשִׁים טְהוֹרוֹת בְּבִיאָה וּמְטַמְּאוֹת בְּמַגָּע. הָדָא אָֽמְרָה. וַדַּאי מַגָּעָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טְמֵא.תלמוד ירושלמי נידה פרק א הלכה א