משנה: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וַאֲכָלָהּ חָגָב אוֹ נִשְׁדְּפָה. אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכִירוֹ אִם אֵינָהּ מַכַּת מְדִינָה אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכִירוֹ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם קִיבְּלָהּ מִמֶּנּוּ בְמָעוֹת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכִירוֹ. הלכה: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ כול׳. רַב הוּנָא אָמַר. בְּשֶׁנִּשְׁדְּפָה כָּל־אוֹתָהּ הָרוּחַ. שֶׁמְעוֹן בָּר װָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְהוּא שֶׁזּוֹרְעָהּ. [אֲבָל אִם לֹא זְרָעָהּ] דּוּ יְכִיל מֵימַר לֵיהּ. אִילּוּ הֲװָת זְרַעְתָּהּ הֲװָת עָֽבְדָה סַגִּין. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁהָיוּ שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת וְלֹא [לָקוּ]. יְכִיל מֵימַר לֵיהּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְגַלְגֵּל עִם רְשִׁיעַייָא. הָיוּ שָׁם שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת וְלָקוּ. יְכִיל מֵימַר לֵיהּ. עַד כָּא הֲוִינָא חַייָב בָּהּ. מִיכָא וּלְהַלָּן לִינָה חַייָב בָּהּ.
יֵ֣שׁ רָעָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּשְׁגָגָ֕ה שֶׁיֹּצָ֖א מִלִּפְנֵ֥י הַשַּׁלִּֽיט׃נִתַּ֣ן הַסֶּ֔כֶל בַּמְּרוֹמִ֖ים רַבִּ֑ים וַעֲשִׁירִ֖ים בַּשֵּׁ֥פֶל יֵשֵֽׁבוּ׃רָאִ֥יתִי עֲבָדִ֖ים עַל־סוּסִ֑ים וְשָׂרִ֛ים הֹלְכִ֥ים כַּעֲבָדִ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ׃מקרא קהלת פרק י פסוק ח
בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט ובתה מכרתי לשחוט אלו הן עי"ט האחרון של חג והאחרון של פסח וערב עצרת וערב ר"ה וכדברי ר"י הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל מפני שהוא יום טוב א"ר יהודה במה דברים אמורים בזמן שחל יום הכפורים להיות בשני בשבת אבל אם חל להיות באחד מכל ימות השבת אין צריך להודיעו מפני שזה יכול לשחוט היום הזה וזה יכול לשחוט למחר.תוספתא חולין פרק ה תוס ג