נימי פסיקיא ומקטורן כל שהן. נימי של אפוקרסין עשר ואם יש להן סכך כל שהן רשב"ג אומר סכך עולה למדת שלשה ואינו עולה למדת שלש על שלש היה רחב אם נותנו על הכסא ובשרו נוגע בכסא טהור ואם לאו טמא. נימי הברסין והברדסין והפמליאות והחמילות והלבדין והסגוסין והכרים והכסתות ג' אצבעות. חוט המשקולת שנים עשר ושל חרשים שמנה עשר ואם לאו עובי כלינוס. חוט של בנאין ושל סיידין חמשים אמה רשב"ג אומר אף של משוחות חמשים אמה. חוט המאזנים של שוקלי מתכות טפחיים מפני שהוא תופס בשתי ידיו ומגביה. יד הסכין טפח ושירי הכוס טפח ושירי השפוד טפח ושירי המזרה טפחיים ויד הקרדום מאחוריו ג' אצבעות ור' יוסי אומר טפח מאחוריו טהור כולו. יד הכילוף ובין הכולף ששה יד הפחות ובין הפחות חמשה יד בן חולף חמשה ושל חולף עשרה. יד מגריפה של בעלי בתים ב"ש אומרים שבעה וב"ה אומרים שמנה. של סיידין ב"ש אומרים תשעה וב"ה אומרים עשרה. יותר מכאן אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה. בד"א בזמן שאין עתיד לגוד אבל בזמן שעתיד לגוד חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה דברי ר"מ ר' יהודה ור' יוסי אומרים אף לא לטומאה. אמר ר' יוסי אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד אני אומר להם אי אתם מודים לי בחוט של בנאים ושל סיידין חמשים אמה שאם רוצה לקיים יותר מכאן שהוא טהור. והם אמרו לי אי אתה מודה בנימי הסדין והסודרין והטרסי והפליון של ראש ששה אצבעות. ושל אפקרסות עשר שאם רוצה לקיים יותר מכן שהוא טמא. ורואה אני את דברי מדבריהן שאני משיבן מדבר שהוא חיבור לטומאה ולהזאה על דבר שהוא חיבור לטומאה ולהזאה והן משיבין אותי מדבר שהוא חיבור לטומאה ולהזאה על דבר שמודים שאינו חיבור להזאה. כל אלו שאמרו שירי ידות ידותיהן מלפניהם. את שדרכו לאחוז בידו אחת כגון יד הקרדום טפח ואת שדרכו לאחוז בשתי ידיו כגון יד המגרפה טפחיים. כלי זכוכית מדברי סופרים פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין. השידה והתיבה והמגדל של זכוכית הבאין במדה טהורין ושאר כל כלי זכוכית אע"פ שבאין במדה טמאים. וזה חומר בכלי זכוכית מכלי עץ. כלי זכוכית אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן ורשב"ג אומר משינטלו מן הספות תמחוי שעשאו אספקלריא אע"פ שמשתמש בו טהור. היה טמא ועשאו אספקלריא טמא עד שיקבענו במסמר. תרווד של מתכת בין שיש לו יד ובין שאין לו יד בין מקבל כל שהוא ובין שאין מקבל כל שהוא טמא. ושל עץ ושל עצם ושל זכוכית מקבל כל שהוא טמא שאין מקבל כל שהוא אלא ממגמג ושופך ר"ע מטמא ור' יוחנן בן נורי מטהר. כוס של אבן שניקב והטיף לתוכו אבר ר' יוסי אומר משום ר' יוחנן בן נורי טמא משום כלי מתכת רשב"ג אומר יהודה בן שמוע היה מטמא משום ר"מ. קיתון של זכוכית שניטלו שוליו אם יכול לישב כדרכו רבי מטמא וחכמים מטהרין ואם מתחלה עשאו של שולים הכל מודים שהוא טמא. הכוס והצלוחית שניקבו בין מלמעלה ובין מלמטה טהורין. תמחוי וקערה שנקבו מלמעלה טמאין מלמטה טהורין. נסדקו אם יכולין לקבל את החמין כצונן טמאין ואם לאו טהורין. ר"א בר' צדוק אומר הכוסות הצידונים החתוכין טהורין מפני שסורחין את הפה וחכמים מטמאין. צלוחית של שמן ושל יין שניטל פיה אם ניטלת ביד אחת טמאה ואם בשתי ידיו טהורה. פנס של זכוכית שיש בו בית קיבול שמן טמא. בית קיבול נר טהור. ואינו טמא אלא המשמש את הצורך. המטה והכסא והספסל והקתדרא ועריסה של זכוכית וכל מדרס כלי זכוכית טהורין. האולר והקולמס והמטוטלת והמשקלות והעמידין והכן והכנה של זכוכית טהורין.
מימיהן לא נחלקו אלא על הסמיכה חמשה זוגות הן שלשה מזוגות הראשונים שאמרו [שלא] לסמוך ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך [שלשה] היו נשיאים ושנים [מהן] אבות בית דין דברי רבי מאיר [רבי יהודה אומר שמעון בן שטח נשיא] יהודה בן טבאי אב ב"ד אמר רבי יוסי בתחלה לא היתה מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד [היה] בלשכת הגזית [ושאר] בתי דינים של עשרים ושלשה [היו בעיירות ארץ ישראל ושני בתי דינים של שלשה שלשה היו בירושלים אחד בהר הבית ואחד בחיל] נצרך אחד מהם הולך אצל בית דין שבעירו אין בית דין הולך אצל בית דין הסמוך לעירו [אם] שמעו אמרו להם אם לאו הוא ומופלא שבהן באין לבית דין שבהר הבית [אם] שמעו אמרו להם ואם לאו הוא ומופלא שבהם באין לבית דין [שבחיל אם שמעו אמרו להם אם לאו אלו ואלו באין לבית דין] שבלשכת הגזית ובית דין שבלשכת הגזית אע"פ שהוא של שבעים ואחד אין פחות מעשרים ושלשה נצרך אחד מהם לצאת רואה אם יש שם עשרים ושלשה יוצא ואם לאו אין יוצא עד שיהו שם עשרים ושלשה היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים נכנסין לבית המדרש שבהר הבית [נשאלה הלכה] אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין במנין אם רבו המטמאין טימאו אם רבו המטהרין טיהרו משם הלכה יוצא רווחת בישראל משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן [הרבו] מחלוקת בישראל [ונעשו כשתי תורות ומשם היו יושבין ובודקין] כל מי שהוא חכם [ועניו] ושפוי וירא חטא ופרקו טוב [ורוח] הבריות נוחה הימנו [עושין אותו] דיין בעירו משנעשה דיין בעירו מעלין ומושיבין אותו בהר הבית ומשם מעלין ומושיבין אותו בחיל ומשם מעלין ומושיבין אותו בלשכת הגזית ושם יושבין ובודקין יחסי כהונה ויחסי לויה כהן שנמצא בו פסול לובש שחורין ומתעטף שחורין יוצא והולך לו ושלא נמצא בו פסול לובש לבנים ומתעטף לבנים נכנס ומשמש עם אחיו הכהנים ויום טוב היו עושין שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן ומביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו אף על פי שאין המשמר שלו אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה שלהן עבודתן כשרה.איזו היא סמיכה שנחלקו עליה בית שמאי אומרים אין סומכין ביום טוב ושלמים החוגג בהן סומך עליהן מערב יום טוב [בית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן] אמרו בית הלל לבית שמאי ומה אם בשעה שאי אתה מותר לעשות להדיוט אתה מותר לעשות לגבוה שעה שאתה מותר לעשות להדיוט אין דין שיהא מותר לעשות לגבוה אמרו להם בית שמאי נדרים ונדבות יוכיחו [שמותרין לעשות להדיוט ואין מותרין לעשות] לגבוה אמרו להם בית הלל לא אם אמרתם בנדרים ונדבות שאין זמנן קבוע תאמרו בחגיגה שזמנה קבועה אמרו להם בית שמאי אף חגיגה פעמים [שאין זמנה] קבוע שמי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון אבא שאול היה אומר בלשון אחרת משום בית הלל ומה אם [בשעת] שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה [בעת] שכירתך פתוחה [לא תהא כירת] רבך פתוחה דבר אחר שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן.מעשה בהלל הזקן שסמך על העולה בעזרה וחברו עליו תלמידי בית שמאי אמר להם באו וראו שהיא נקבה וצריכין אנו לעשותה זבחי שלמים הפליגן בדברים והלכו להם מיד גברה ידן של ב"ש ובקשו לקבוע הלכה כמותן והיה שם בבא בן בוטא שהוא מתלמידי בית שמאי [ויודע שהלכה כדברי בית הלל] בכל מקום [והלך] והביא את כל צאן קדר והעמידן בעזרה ואמר כל מי שצריך להביא עולות ושלמים יבוא ויטול באו ונטלו [את הבהמה והעלו עולות] וסמכו עליהן בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא [ערער אדם בדבר] ושוב מעשה [בתלמיד אחד] מתלמידי בית הלל שסמך על העולה בעזרה מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי אמר לו מה זה סמיכה אמר לו מה זה שתיקה שתקו בנזיפה.תוספתא חגיגה פרק ב תוס ז
חִזְקִיָּה אָמַר מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית רוֹבַע וְכָל־שֶׁהוּ. אוֹתוֹ כָּל־שֶׁהוּא זוֹרֵעַ לְתוֹכוֹ כָּל־מִין שֶׁיִּרְצֶה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֵינוֹ זוֹרֵעַ לְתוֹכוֹ אֶלָּא מִין אֶחָד בִּלְבַד. אָמַר רִבִּי זְעִירָא מוֹדֶה רִבִּי יוֹחָנָן שֶׁאִם הָיָה בֵּית רוֹבַע וּמֶחֱצָה שֶׁהוּא זוֹרֵעַ חֲצִי רוֹבַע מִכָּן וַחֲצִי רוֹבַע מִכָּן אוֹתוֹ חֲצִי רוֹבַע נִידּוֹן לְכָאן וּלְכָאן. מַתְנִיתָא פְּלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן הָיוּ לוֹ שָׂדוֹת אַחַת זְרוּעָה חִיטִּין וְאַחַת זְרוּעָה שְׂעוֹרִין מוּתָּר לְהָבִיא תֵּבֶן בֵּינְתַיִם וְלִזְרוֹעַ אַחַת חִיטָּה וְאַחַת שְׂעוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהַחִיטִּין נִרְאוֹת בְּסוֹף שָׂדֵהוּ שֶׁל חִיטִּין וּשְׂעוֹרִין בְּסוֹף שָׂדֵהוּ שֶׁל שְׂעוֹרִין. מַה עָבַד לָהּ רִבִּי יוֹחָנָן. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אָמַר אֲפִילוּ חִיטָּה אַחַר חִיטָּה נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ שֶׁל שְׂעוֹרִין וּשְׂעוֹרָה אַחַר שְׂעוֹרָה נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ חִיטִּין מוּתָּר. מִפּנֵי שֶׁהַחִיטָּה אַחַר חִיטָּה נִכְנַס לְתוֹךְ שֶׁל שְׂעוֹרִין חיטים וּשְׂעוֹרָה אַחַר שְׂעוֹרָה נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ שֶׁל שעורין. אֲבָל אִם הָֽיְתָה חִיטָּה אַחַת מוּבְלַעַת לְתוֹךְ שֶׁל שְׂעוֹרָה אוֹ שְׂעוֹרָה אַחַת מוּבְלַעַת בְּשֶׁל חִיטִּין הֲרֵי זֶה אָסוּר.מַה נָן קַייָמִין. אִם בְּמִתְכַּוֵּין לִבְדּוֹק אֲפִילוּ בְאֶמְצַע שָׂדֵהוּ מוּתָּר. אִם בְּשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין לִבְדּוֹק לוֹ לָמָּה לִי זֶרַע פִּשְׁתָּן אֲפִילוּ שְׁאָר כָּל־הַמִּינִין. מִתְכַּוֵּין לִבְדּוֹק אֲנָן קַייָמִין. רִבִּי יוֹסֵי לֹא חוֹשֵׁשׁ לְמַרְאִית הַעַיִן וְרַבָּנִין חָֽשְׁשׁוּ לְמַרְאִית הָעַיִן.רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. רַב אָמַר אֵין אָדָם חוֹבֵשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה אַתְיָא דְּרַב כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. כְּמַה דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ כֵּן רַב אָמַר אֵין אָדָם חוֹבֵשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. בְּרַם כְּרַבָּנִין לֹא אַתְיָא.תלמוד ירושלמי כלאיים פרק ב הלכה ה