העושה מאמר ביבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא אין מאמרו מאמר הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה אין הולד של קיימא מאמרו מאמר הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה. הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן אין הולד של קיימא יקיים ספק שהוא בן קיימא ספק שאינו בן קיימא מטילין עליו שני חומרין ספק בן תשעה לראשון [ובן] שבעה לאחרון הולד הראשון כשר לעשות כהן גדול [השני] ממזר בספק [ר"א בן יעקב אומר אין ממזר בספק] העושה מאמר ביבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה עד שיודע שהוא עובר של קיימא שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם. שומרת יבם שמתה מותר באמה מה היא למזונות כל זמן שנתחייב הבעל היבמין חייבין לא נתחייב הבעל אין היבמין חייבין. הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו ר' יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסין של אב אם אין שם אב [נכסין] של אחין. ד' חייבין מן התורה וד' שניה להן אביו ובנו אחיו ובן אחיו הרי אלו חייבין עליה אבי אביו ואבי אמו בן בנו ובן בתו הרי אלו שניה להן חומר בגרושה שאין בחלוצה [ובחלוצה] שאין בגרושה גרושה מותרת לחזור למגרש לפיכך חייב על קרובותיה חלוצה אסורה לחזור [לחולץ] לפיכך פטור על קרובותיה. שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה או שקדשה היא את עצמה משום ר' יהודה בן בתירה אמרו [אומרין] לו המתן עד שיעשה מעשה או עד שתחלץ או עד שתתיבם מת המקדש המיבם חולץ שתיהן מת המיבם המקדש מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה משום ר"א אמרו [מתה] אשתו חולץ ליבמתו מתה יבמתו כונס את אשתו. מי שהיה נשוי שתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את צרתה היתה אחת מהן אסורה לאחד מן האחים איסור ערוה וחלץ לה לא עשה כלום ולא פטר את צרתה אלא היא או צרתה מתיבמת לשאר אחים היתה איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה. המחזיר את גרושתו משנשאת הנושא את חלוצתו והנושא את קרובת חלוצתו אין לו בה קידושין ואין צריכה הימנו גט היא פסולה והולד פסול דברי ר"ע וחכ"א יש לו בה קדושין וצריכה הימנו גט היא כשרה והולד כשר כופין אותו להוציא. הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה כעס מבעלה או שהיה בעלה זקן או חולה או שהלך בעלה למדינת הים או שהיה בעלה חבוש בבית האסורים המפלת לאחר מיתת בעלה עקרה זקנה איילונית וקטנה שאינה ראויה לילד [צריכות] להמתין ג' חדשים דברי ר"מ ר' יהודה [מתיר] להתארס ולהנשא מיד אמר ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אני שמעתי בכרם ביבנה שכל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן ג' חדשים. הגיורת והשבויה והמשוחררת צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר"י ר' יוסי מתיר לינשא מיד וכן היה ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה ל' יום מפני האיבול וכולן לא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים היבמה [שחלץ לה יבמה] בתוך ג' חדשים צריכה להמתין ג' חדשים. ג' חדשים שאמרו לאחר מיתת בעלה ולא לאחר חליצת יבמה. המשליש גט לאשתו ואמר [לו] אל תתנהו לה אלא לאחר ג' חדשים כיון שהגיע גט לידה מותרת לינשא מיד ואינו חושש שמא גט ישן הוא בת כהן שנשאת לישראל ומת בעלה אוכלת בתרומה לערב ואינה חוששת שמא מעוברת היא. יבמה כל שלשה חדשים הראשונים ניזונית משל בעלה לאחר ג' חדשים אינה ניזונית לא משל בעלה ולא משל [יבמה] אם עמד יבמה בב"ד וברח הרי זו ניזונית מנכסיו מעשה באחד שבא לפני ר' יוסי אמר לו ר' מהו לחלוץ בתוך ג' חדשים קרא עליו מקרא [זה] (דברים כ״ה:ז׳) ואם לא יחפוץ האיש לקחת וגו' [ראויה] ליבום ראויה לחליצה בתוך ג' חדשים הואיל ואין [ראויה] ליבום [לא תהיה] ראויה לחליצה היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה ג' חדשים וכשם שאין אומרים לו ליבם כך אין אומרים לו לחלוץ [מעשה בחופה] בא' שהלך [בעלה] למדה"י והיה לו שומרת יבם ולו אח קטן משום ר"א בר' צדוק אמרו תחלוץ שמא יארע בו דבר ונמצאת זקוקה לקטן וחכ"א כשם שאין אומרים לו ליבם כך אין אומרים לו לחלוץ יפת תואר התורה נתנה לה ל' יום אבל אמרו חכמים צריכה להמתין ג' חדשים מפני תיקון הולד ר"ש בן אלעזר היה מביאו מן המקרא שנא' (דברים כ״א:י״ג) ירח ימים ואח"כ וגו'. הבא על יבמתו לשם נוי לשם נכסים רואין אותו כאילו פגע בערוה וקרוב הולד להיות ממזר היה ר"מ אומר לא יבא אדם על יבמתו עד שתגיע לפרקה וכן צרות וכן עריות לא ינשאו ולא יתארסו עד שיגיעו לפרקן שמא נמצאו אלו איילונית ונמצאו אלו פסולות וחכ"א הרי הן בחזקתן וכשרות מודה ר' עקיבה באלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שאע"פ שהיא בלא יבא אין הולד ממזר שאין ממזר אלא משאר בשר מודה ר' שמעון התימני בהבא על אשתו נדה שאע"פ שיש בה כרת שאין הולד ממזר שאין ממזר אלא משאר בשר.
אמר ר' יהודה ששה דברים היה ר"ע מטמא וחזר בו. מעשה שהביאו קופות של עצמות מכפר טביא והניחום באויר ביהכ"נ בלוד ונכנס תיאודריס הרופא וכל הרופאין עמו ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד ולא גולגולת ממת אחד אמרו הואיל ויש כן מטמאים ויש כן מטהרין נעמוד למנין התחילו מר"ע וטיהר אמרו לו הואיל ואתה שהיתה מטמא טהרת יהו טהורין אמר ר"ש ועד יום מיתתו של ר"ע היה מטמא ואם משמת חזר בו איני יודע.חלב המת שהיה שלם וחתכו טמא היה מפורד וחתכו טהור שאין חיבורי אדם חיבור. אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור שאין חיבורי אדם חיבור. קולית המת שעשאו יד לסכין ה"ז אינו חיבור אדם חיבור כזית מן המת שנחלק לשנים טמא ואינו חושש שמא חיסר. אתרוג שנחלק לשנים טהור ואינו חושש שמא חסר. רביעית דם שנחלקה לשנים טהורה ואינו חושש שמא חסרה. מנחה שבללוה חמשה כהנים כשרה ואינו חושש שמא חסרה. פינה מכלי לכלי כשרה. רשב"ג אומר אם הפליג הרי זו פסולה בכזית מן המת ובכזית נצל מלא תרווד רקב משני מתים מצטרפין זה עם זה מלא תרווד רקב בשעות שיש בו עפר כל שהוא טמא ור' יהושע מטהר מפני שבטל.רביעית דם שנבלעה בכסות כיצד משערין אותה מביא מים במדה ומכבסה בהן ומביא מים אחרים ונותן לתוכה רביעית דם אם היה מראן שוה הרי זו טמאה אם לאו הרי זו טהורה. ר' יוסי אומר זקנים הראשונים אומרים מקטפרס ולפנים הבית טמא מקטפרס ולחוץ הבית טהור חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור. המת מבחוץ ושערו מבפנים אע"פ שאין באהל אלא כל שהוא הבית והמאהיל עליו טמא. העצם שיש עליו כשני חצאי זיתים אחד תחוב בידי אדם ואחד תחוב בידי שמים הכניס את התחוב בידי אדם לפנים הבית טהור מפני שאין חבירו מצטרף עמו. הכניס את התחוב בידי שמים לפנים הבית טמא שהרי חבירו מצטרף עמו שני עצמות ועליהם כשני חצאי זיתים והכניס ראשיהן לפנים יהודה בן נקוסא אומר משום ר' יעקב אפי' שניהן תחובין בידי שמים הבית טהור שאין שני עצמות מצטרפין לכשני חצאי זיתים איבד כזית מן המת בתוך הבית ובקשו ולא מצאו הבית טהור לכשימצא הבית מטמא למפרע.תוספתא אוהלות פרק ד תוס ה
כַּמָּה אוֹתִיּוֹת כָּתוּב בָּהּ וִיהֵא שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ וִיהֵא חַייָב. תַּנֵּי רִבִּי חָנִין. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. אַחַת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. שְׁתַּיִם. אָמַר רִבִּי הִילַי. טַעֲמוֹן דְּבֵית הִלֵּל כְּדֵי לִכְתוֹב יָהּ. רִבִּי יוּדָן בָּעֵי. כָּתַב מִפִּיו. וּמָחַק בֶּעָפָר. הָיָה כוֹתֵב רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וּמוֹחֵק. [תַּנֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר. אֵין כּוֹתְבִין עַל אוֹר בְּהֵמָה טְמֵיאָה. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. מִכֵּיוָן דְּאַתְּ אָמַר. לִמְחִיקָה נִתְּנָה. לָמָּה אֵינוֹ כוֹתֵב.] תַּנֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן [שִׁמְעוֹן] אוֹמֵר. רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ מִדִּבְרֵי אַבָּא. שֶׁמָּא תֹאמַר. אֵינוֹ שׁוֹתָה. וְנִמְצָא הַשֵּׁם גָּנוּז עַל אוֹר שֶׁלִּבְהֵמָה טְמֵיאָה.הָכָא כְּתִיב סֵפֶר וְהָכָא כְּתִיב סֵפֶר. הָכָא אַתְּ אָמַר. כָּל־דָּבָר שֶׁהוּא כְתָלוּשׁ. וְהָכָא [אַתְּ] אָמַר הָכֵין. אָמַר לֵיהּ. שַׁנְייָה הִיא הָכָא דִּכְתִיב בַּסֵּפֶר.וְכָתַב. יָכוֹל בִּדְיוֹ וּבְסִיקְרָא וּבְקוֹמוֹס וּבְקַלְקַנְתּוֹס. תַּלְמוּד לוֹמַר וּמָחָה. אִי מָחָה יָכוֹל בְּמַשְׁקִין אוֹ בְמֵי פֵּירוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר וְכָתַב. הָא כֵיצַד. כְּתָב שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִימָּחוֹת. וְאֵי זוֹ זוֹ. זוֹ [דְיוֹ] שֶׁאֵין בּוֹ קַלְקַנְתּוֹס. וְהָתַנֵּי. אִם מָחַק מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר כָּשֵׁר. תִּיפְתָּר כְּהָדֵין תַּנָּייָא דְתַנֵּי. אָמַר רִבִּי מֵאִיר. כָּל־יָמִים שֶׁהָיִינוּ לְמֵידִין אֶצֶל רִבִּי יִשְׁמָעֵאל לֹא הָיִינוּ נוֹתְנִין קַלְקַנְתּוֹס בַּדְּיוֹ.תלמוד ירושלמי סוטה פרק ב הלכה ד