אָדָם וְכֵלִים נַעֲשִׂין אֹהָלִין לְטַמֵּא, אֲבָל לֹא לְטַהֵר. כֵּיצַד. אַרְבָּעָה נוֹשְׂאִין אֶת הַנִּדְבָּךְ, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְמֵאִין. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר. נָתוּן עַל אַרְבָּעָה כֵלִים, אֲפִלּוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְמֵאִים. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִים. נָתוּן עַל אַרְבָּעָה אֲבָנִים, אוֹ עַל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִין. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִין:
קוֹבְרֵי הַמֵּת שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בְּאַכְסַדְרָה, וְהֵגִיף אַחַד מֵהֶן אֶת הַדֶּלֶת וּסְמָכוֹ בַמַּפְתֵּחַ, אִם יָכוֹל הַדֶּלֶת לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, טָהוֹר. וְאִם לָאו, טָמֵא. וְכֵן חָבִית שֶׁל גְּרוֹגָרוֹת אוֹ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן שֶׁהֵן נְתוּנוֹת בְּחַלּוֹן, אִם יְכוֹלִין הַגְּרוֹגָרוֹת וְהַתֶּבֶן לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמָן, טְהוֹרִין. וְאִם לָאו, טְמֵאִין. בַּיִת שֶׁחֲצָצוֹ בְקַנְקַנִּים וְטָח בְּטִיחַ, אִם יָכוֹל הַטִּיחַ לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, טָהוֹר. וְאִם לָאו, טָמֵא:
כֹּתֶל הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַבַּיִת, יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. כֵּיצַד. כֹּתֶל שֶׁהוּא לָאֲוִיר וְהַטֻּמְאָה בְתוֹכוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא, וְהָעוֹמֵד מִלְמַעְלָן טָהוֹר. מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ, הַבַּיִת טָהוֹר, וְהָעוֹמֵד מִלְמַעְלָן טָמֵא. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, הַבַּיִת טָמֵא. וְהָעוֹמֵד מִלְמַעְלָן, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַכֹּתֶל לַבָּיִת:
כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָתִּים וְהַטֻּמְאָה בְתוֹכוֹ, בַּיִת הַקָּרוֹב לַטֻּמְאָה, טָמֵא. וְהַקָּרוֹב לַטָּהֳרָה, טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶם טְמֵאִין. טֻמְאָה בְאַחַד מֵהֶן וְכֵלִים בַּכֹּתֶל, מֵחֶצְיוֹ וּכְלַפֵּי טֻמְאָה, טְמֵאִין. מֵחֶצְיוֹ וּכְלַפֵּי טָהֳרָה, טְהוֹרִין. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, הֲרֵי הֵן טְמֵאִין. מַעֲזִיבָה שֶׁבֵּין הַבַּיִת לָעֲלִיָּה, טֻמְאָה בְתוֹכָהּ, מֵחֶצְיָהּ וּלְמַטָּן, הַבַּיִת טָמֵא וַעֲלִיָּה טְהוֹרָה. מֵחֶצְיָהּ וּלְמַעְלָן, הָעֲלִיָּה טְמֵאָה וְהַבַּיִת טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. טֻמְאָה בְאַחַד מֵהֶן וְכֵלִים בַּמַּעֲזִיבָה, מֵחֶצְיָהּ וּכְלַפֵּי טֻמְאָה, טְמֵאִין. מֵחֶצְיָהּ וּכְלַפֵּי טָהֳרָה, טְהוֹרִין. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, הֲרֵי הֵן טְמֵאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַמַּעֲזִיבָה לָעֲלִיָּה:
טֻמְאָה בֵין הַקּוֹרוֹת וְתַחְתֶּיהָ כִקְלִפַּת הַשּׁוּם, אִם יֶשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח, הַכֹּל טָמֵא. אִם אֵין שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח, רוֹאִין אֶת הַטֻּמְאָה כְּאִלּוּ הִיא אֹטֶם. הָיְתָה נִרְאֵית בְּתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא:
בַּיִת הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַכֹּתֶל, יִדּוֹן כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. כֵּיצַד. כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁנֵי כוּכִין, אוֹ בֵין שְׁתֵּי מְעָרוֹת, טֻמְאָה בַבָּתִּים וְכֵלִים בַּכֹּתֶל וַעֲלֵיהֶם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, טְהוֹרִין. טֻמְאָה בַכֹּתֶל וְכֵלִים בַּבָּתִּים וְעָלֶיהָ כִקְלִפַּת הַשּׁוּם, טְהוֹרִין. טֻמְאָה תַחַת הָעַמּוּד, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת:
כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַפֶּרַח, טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַמֵּא. הַטֻּמְאָה וְהַכֵּלִים שֶׁתַּחַת הַפֶּרַח, אִם יֶשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִין. וְאִם לָאו, טְהוֹרִין. שְׁנֵי פַרְדַּסְקִים זֶה בְצַד זֶה, אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה, נִפְתַּח אַחַד מֵהֶן, הוּא וְהַבַּיִת טָמֵא, וַחֲבֵרוֹ טָהוֹר. וְרוֹאִין אֶת הַפַּרְדַּסְקִין כְּאִלּוּ הוּא אֹטֶם, יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה לְהָבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַבָּיִת:
משנה: שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל פָּשׁוּט וּפִיו מְצוּפֶּה זָהָב וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּשּׁוֹפָר:הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹנָה. כְּדֵי שֶׁיִּפְשְׁטוּ לִבָּם בִּתְשׁוּבָה.תלמוד ירושלמי ראש השנה פרק ג הלכה ג
המפריש נקבה לפסח תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה פסח רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון תמכר שלא במום ילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב פסח. תמורת הפסח ולד תמורת פסח ולדן ולד ולדן עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן שלמים. ר"א אומר ולדות עצמן יקרבו שלמים ולד תמורת שלמים ולדן ולד ולדן עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן שלמים. ר' אלעזר אומר ולדות עצמן יקרבו שלמים.המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה רבי שמעון אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה אין לך דבר שהוא עושה תמורה אלא דבר הרועה ומסתאב אמר רבי רואה אני דברי ר"ש בפסח שמא הקדיש הפסח ובאו שלמים.המפריש אשמו ואבד והפריש אחר תחתיו ולא הספיק להקריבו עד שנמצא הראשון והרי שניהם עומדין יביא את איזה מהם שירצה והב' ירעה עד שיסתאב וימכרו ויפלו דמיו לנדבה.תוספתא תמורה פרק ב תוס ה