הָאוֹמֵר, מִשְׁקָלִי עָלָי, נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ. אִם כֶּסֶף, כֶּסֶף. אִם זָהָב, זָהָב. מַעֲשֶׂה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה שֶׁאָמְרָה, מִשְׁקַל בִּתִּי עָלָי, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם, וּשְׁקָלוּהָ וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב. מִשְׁקַל יָדִי עָלָי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְמַלֵּא חָבִית מַיִם וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּקוֹ, וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקֹל:
דְּמֵי יָדִי עָלָי, שָׁמִין אוֹתוֹ, כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בְּיָד, וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד. זֶה חֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבָּעֲרָכִין. וְחֹמֶר בָּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים, כֵּיצַד. הָאוֹמֵר, עֶרְכִּי עָלָי, וָמֵת, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמַי עָלָי, וָמֵת, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. עֵרֶךְ יָדִי וְעֵרֶךְ רַגְלִי עָלָי, לֹא אָמַר כְּלוּם. עֵרֶךְ רֹאשִׁי וְעֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:
חֲצִי עֶרְכִּי עָלָי, נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ. עֵרֶךְ חֶצְיִי עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. חֲצִי דָמַי עָלָי, נוֹתֵן חֲצִי דָמָיו. דְּמֵי חֶצְיִי עָלָי, נוֹתֵן דְּמֵי כֻלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:
הָאוֹמֵר, עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלָי, מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּדָּר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלָי, מֵת הַנּוֹדֵר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. מֵת הַנִּדָּר, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים:
שׁוֹר זֶה עוֹלָה, בַּיִת זֶה קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלָי עוֹלָה, אוֹ דְּמֵי בַיִת זֶה עָלָי קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, חַיָּב לְשַׁלֵּם:
חַיָּבֵי עֲרָכִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א), לִרְצוֹנוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר, רוֹצֶה אָנִי. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר, רוֹצֶה אָנִי:
מתני׳ גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייבגמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור:גמ׳ אמר רבינא משמיה דרבא ש"מ מדרבי יהודה נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה אמאי אמר ר' יהודה נר חנוכה פטור לימא ליה הוה ליה לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו אלא לאו ש"מ מצוה להניחה בתוך עשרהתלמוד בבלי בבא קמא דף סב עמוד ב
אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי ואין משקין את הסוטות ואין מטהרין את המצורעים אלא בכלי שולי כלי עץ כלי עצמות כלי זכוכית אין נוטלין מהן לידים קורדמן שפן ועשאן כלים אין בהם קבלת רביעית נוטלין מהן לידים. שברי כלי חרס שיש בהן כדי קבלת רביעית נוטלין מהן לידים.החוקק באמת המים ועשה בה בית קבלה אע"פ שתלשוה מים וחברוה אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין הימנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה תלשה וחברה וחישב עליה אחר תלישתה ממלאין בה ומקדשין בה ומזין <מים> הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה.המים שנפסלו משתיית הבהמה ר"ש בן אלעזר אומר בקרקע מטבילים ואין נוטלין מהן את הידים. המים שהנחתום מטביל בהן גלוסקאות אע"פ [שלא] נשתנו מראיהן פסולים וכשהוא נוטל ונותנו ע"ג ככרו אם נשתנו מראיהן פסולים ואם לאו כשרים. מים שלפני הנפח אע"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהן לידים מפני שבידוע שנעשתה מהן מלאכה. מים שלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין.תוספתא ידיים פרק א תוס ז