הנודר מפירות [שנה] אסור בכל פירות [שנה] ומותר [בעגלים ובגדיים] ובטלאים ובחלב ובגוזלות [אם] אמר גידולי שנה [שאני טועם] אסור בכולן הנודר מן הקיץ [אין] אסור אלא מן התאנה בלבד ר' שמעון בן גמליאל אומר ענבים בכלל [הקיץ] הנודר מן [הפרי] אסור בקשואין ובדלועין ובמלפפנות ומותר בפירות האילן הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין הנודר מן התבלין אסור בחיין ומותר במבושלין אם אמר הרי הן על פי והרי הן עלי אסור בהן בין חיין בין מבושלין. הנודר מן הפת [אין] אסור אלא [מן הפת] הבא מחמשת [מינין] בלבד הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי [לח ומותר ביבש] ומותר באורז ובחליקה ובטרגיס ובטיסני הנודר מן הכסות אסור [בפנדא ופסקא ומותר בסקרטיא באנפילא ובפמליא במכנסיים וכובע]. כיצד [היה ר' מאיר אומר] הכל לפי הנודר היה [טעון] צמר [והצר] ואמר קונם צמר עולה עלי [אסור לטעון ומותר ללבוש היה לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון]. קונם ככר זה שאני טועם אם אלך למקום פלוני למחר אם אכל הרי הוא לא ילך אם הלך הרי הוא [בלא] יחל דברו אף נדרים שאמרנו מותרין מנין שלא יהא אדם נודר בהן על מנת לבטלן ת"ל (במדבר ל׳:ג׳) לא יחל דברו שלא יעשה דבריו חולין דבר אחר לא יחל דברו [שאפילו חכם] אין מפר נדרו לעצמו. אמר [לה] השאילני [קורדומי] אמר קרדום שאני קנוי קונם נכסים עלי אם יש [לך] קרדום בידוע שאין לו קרדום הנודר [מן] הקיץ בגליל וירד לעמקים אע"פ שהגיע הקיץ בעמקים אסור עד שיגיע הקיץ בגליל. אמר ר' יוסי בראשונה היו אומרים המודר הנאה מחבירו סתם עד הפסח אסור עד שחיטת הפסח משחרב בית המקדש אמרו כל היום כולו אסור זה הכלל כל שזמנו קבוע [אסור עד פני ר' מאיר אומר אסור עד שיגיע] ר' יוסי אומר אסור עד שיצא עד שיפסקו גשמים עד לילי יום טוב הראשון של [פסח עד שיעקרו סוכות] אסור עד לילי יום טוב אחרון של חג עד אדר הראשון אם היתה [שנה] מעוברת [נותנין לו] עד אדר שני <בספר אחר אסור עד אדר שני>. האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך <אם> [אי] אתה בא ונוטל לבניך כור אחד חטים וב' חבית [של] יין וארעו אונס או משתה או גשמים מותר ואם לאו לעולם אסור עד שיפר [את] נדרו. ע"פ חכם דברי ר"מ וחכ"א אף זה יכול להפר את נדרו שלא ע"פ חכם [יאמר] לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי וכן האומר לחבירו קונם [שאי אתה נהנה] לי אם [אי] אתה נותן לבני כור [אחד] של חטים וב' חבית של יין. היה מסרב [בחבירו] שיאכל אצלו [בתוך המשתה] ואמר קונם לביתך שאני נכנס בתוך המשתה אסור לאחר המשתה מותר רבי יהודה אומר היה מסרב בחבירו בתוך הרגל שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס בתוך הרגל אסור לאחר הרגל מותר [היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור לאחר המשתה מותר אמר] קונם לביתך שאני נכנס וטיפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס ולרחוץ עמו בצונן [ואסור] לאכול ולשתות.
השוחט את העולה לזרוק את דמה בחוץ או מקצת דמה בחוץ <השוחט> לאכול בשרה בחוץ או כזית מבשרה בחוץ פסולה ואין בה כרת וכן אתה אומר בערלים ובטמאים. השוחט את הזבח לאכול כזית מעור האליה חוץ למקומה פסול ואין בה כרת חוץ לזמנה פגול וחייבין עליו כרת רבי אלעזר בן יהודה איש אוכלים אמר משום ר' יעקב וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכוס אומר משום רבי שמעון אחד עור האליה ואחד עור הראש ועור פרסות בהמה דקה וכל הנאכלין משם עור בבשר חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת. כל הזבחים ששחטן שלא לשמן קיבל והילך וזרק חוץ לזמנן או ששחטן חוץ לזמנן קיבל והילך וזרק שלא לשמן פגול וחייבין עליו כרת ובלבד שיקרב המתיר כמצותו כיצד קרב המתיר כמצותו שחט בשתיקה וקיבל וזרק חוץ לזמנו או ששחט חוץ לזמנו והילך וזרק בשתיקה או ששחט וקיבל והילך וזרק בשתיקה זה הוא שקרב המתיר כמצותו כיצד לא קרב המתיר כמצותו שחט חוץ למקומו וקיבל והילך וזרק חוץ לזמנו או ששחט חוץ לזמנו קיבל והילך וזרק חוץ למקומו או ששחט וקיבל הילך וזרק חוץ למקומו בין שהקדים מחשבת זמן למחשבת מקום ובין שהקדים מחשבת מקום למחשבת זמן פסול ואין בו כרת ר' יהודה אומר אף בזה הקדים מחשבת זמן למחשבת מקום פגול וחייבין עליו כרת הקדים מחשבת מקום למחשבת זמן פסול ואין בו כרת כיצד קדמה מחשבת זמן למחשבת מקום שחטו חוץ לזמנו קבל והילך וזרק חוץ למקומו כיצד קדמה מחשבת מקום למחשבת זמן שחט חוץ למקומו וקיבל והלך וזרק חוץ לזמנו. הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן [וקיבל והילך וזרק חוץ לזמנו] פסול ואין בו כרת מפני שלא קרב המתיר כמצותו. השוחט את הזבח לאכול בשרו לחוץ להקטיר מאימוריו למחר לאכול בשרו למחר להקטיר מאימוריו לחוץ בין שהקדים מחשבת זמן למחשבת מקום ובין שהקדים מחשבת מקום למחשבת זמן פסול ואין בו כרת רבי יהודה אומר אף בזה הקדים מחשבת זמן למחשבת מקום פגול וחייבין עליו כרת הקדים מחשבת מקום למחשבת זמן פסול ואין בו כרת.כל הזבחים ששחטן חוץ לזמנו או שקבלו פסולין את הדם וזרקוהו בשתיקה או שלן הדם וזרקוהו בשתיקה או שיצא הדם חוץ לקלעים וזרקוהו בשתיקה אפילו חוץ לזמנו פסול ואין בו כרת. השוחט את הזבח לאכול מבשרו כזית בחוץ וכן בפנים להקטיר כזית מאימוריו בחוץ וכן כזית בפנים פסול ואין בו כרת. לאכול מבשרו כזית היום וכזית למחר להקטיר מאימוריו כזית היום וכזית למחר פגול וחייבין עליו כרת. השוחט את הזבח לאכול מבשרו כחצי זית בחוץ וכחצי זית בפנים להקטיר מאימוריו כחצי זית בחוץ וכחצי זית בפנים כשר וכן למחר כשר. השוחט את הזבח לאכול מבשרו כזית בחוץ וכזית למחר להקטיר מאמוריו כזית היום וכזית למחר בין שהקדים מחשבת מקום למחשבת זמן בין שהקדים מחשבת זמן למחשבת מקום פסול ואין בו כרת רבי יהודה אומר אף בזה אם הקדים מחשבת זמן למחשבת מקום פגול וחייבין עליו כרת הקדים מחשבת מקום למחשבת זמן פסול ואין בו כרת. השוחט את הזבח לאכול מבשרו כחצי זית בחוץ להקטיר מאמוריו כחצי זית בחוץ לאכול מבשרו כחצי זית למחר להקטיר מאמוריו כחצי זית למחר לאכול מבשרו כחצי זית בחוץ להקטיר מאמוריו כחצי זית למחר כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין זה עם זה אבל אכילה ואכילה הקטרה והקטרה מצטרפות זו עם זו כיצד השוחט את הזבח לאכול מבשרו כזית בחוץ כזית למחר להקטיר מאמוריו כזית בחוץ כזית למחר פסול ואין בו כרת מפני שאכילה ואכילה הקטרה והקטרה מצטרפות זו עם זו. השוחט את הזבח לאכול מבשרו כחצי זית למחר בשעת זריקה וחשב עוד להקטיר מאמוריו כחצי זית למחר פגול וחייבין עליו כרת מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין זה עם זה לפגל. השוחט את הזבח להקטיר מאמוריו פחות מכזית למחר כשר שאין פחות מכזית מפגל ופוסל בכל מקום.תוספתא זבחים פרק ב תוס ד
משנה: תֶּן לִי פִיקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵדָה שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי פִיקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה חַייָב עַל כָּל־אַחַת וְאַחַת. תֶּן לִי חִיטִּים וּשְׁעוֹרִים וְכוּסְמִין שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין חַייָב עַל כָּל־אַחַת וְאַחַת. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֲפִילּוּ אָמַר חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכוּסֶּמֶת חַייָב עַל כָּל־אַחַת וְאַחַת׃הלכה: תֶּן לִי פִיקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד כול׳. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן נִמְצָא שֶׂאֵין בְיָדוֹ חִטִּים פָּטוּר בִּשְׁאָר. אָמַר רִבִּי בָּא. אַף רִבִּי יָסָא מוֹדֶה בָהּ. נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוּ חִיטִּין מָהוּ שֶׁתָּחוּל שְׁבוּעָה בִּשְׁאָר הַמִּינִין. חֲבֵרַייָא אָֽמְרֵי. לָא חָלָה. רִבִּי זֵירָא אָמַר. חָלָה. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. מַתְנִיתָי מְסָייְעָה לְמָא דְּאָֽמְרֵי חֲבֵרַייָא. אִשָּׁה שֶׁאָֽמְרָה. הֲרֵינִי נְזִירָה. וְשָֽׁמְעָה חֲבֵירָתָהּ וְאָֽמְרָה. וַאֲנִי. וְשָׁמַע בַּעַל הָרִאשׁוֹנָה וְהֵיפֵר לָהּ. הָרִאשׁוּנָה מוּתֶּרֶת וְהַשְּׁנִייָה אֲסוּרָה. אִם אָֽמְרָה. לֹא נִתְכַּווַנְתִּי לִהְיוֹת אֶלָּא כְמוֹתָהּ. שְׁתֵּיהֶן מוּתָּרוֹת. מִפְּנֵי שֶׁאָֽמְרָה. לֹא נִתְכַּווַנְתִּי לִהְיוֹת אֶלָּא כְמוֹתָהּ וּכְיוֹצֶא בָהּ. הָא אִם לֹא אָֽמְרָה. לִהְיוֹת כְּמוֹתָהּ וּכְיוֹצֶא בָהּ. הָרִאשׁוּנָה מוּתֶּרֶת וְהַשְּׁנִייָה אֲסוּרָה. מָה אִם תַּמָּן שֶׁאֵין שָׁם עִיקַּר שְׁבוּעָה אַתָּ מַר חָלָה. כָּאן שֶׁיֵּשׁ עִיקַּר שְׁבוּעָה לֹא כָל־שֶׁכֵּן שֶׁתָּחוּל. וּמַאי דָא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן נִמְצָא שֶׂאֵין בְיָדוֹ חִטִּין פָּטוּר בִּשְׁאָר. בְּמַתְפִּיס בָּאוֹמֵר. שְׂעוֹרִין יְהוּ כְחִיטִּין. כּוּסְמִין יְהוּא כְחִיטִּין.פְּשִׁיטָא דָא מִילְּתָא. לֹא הֵיפֵר לָהּ בַּעֲל הָרִאשׁוֹנָה וְעָֽמְדָה בְנִדְרָהּ לוֹקָה. שְׁנִייָה מָהוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מֵאַחַר שֶׁזּוֹ לוֹקָה זוֹ לוֹקָה. אָמַר רִבִּי יוּדָן. וּתְנַײ בֵית דִּין הוּא. וְתֵיעָשֶׂה שׁנִייָה כְאוֹמֶרֶת. הֲרֵינִי נְזִירָה ל׳ יוֹם. רִבִּי שִׁמעוֹן כְּדַעְתֵּיהּ דְּאָמַר. בְּמִגְבָּה הַדָּבָר תָּלוּי.תלמוד ירושלמי שבועות פרק ה הלכה ד