משנה: אֵילּוּ דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲזָקָה וְאֵילּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה. הָיָה מַעֲמִיד בְּהֵמָה בֶחָצֵר תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵיחַיִם וּמְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין וְנוֹתֵן זִבְלוֹ בֶחָצֵר אֵינָהּ חֲזָקָה. אֲבָל עָשָׂה לִבְחֶמְתּוֹ מְחִיצָה גְּבוֹהָה י̇ טְפָחִים וְכֵן לַתַּנּוּר וְכֵן לַכִּירַיִים וְכֵן לָרֵחַיִם. הִכְנִיס תַּרְנְגוֹלִין לְתוֹךְ הַבַּיִת וְעָשָׂה מָקוֹם לְזִבְלוֹ עָמוֹק ג̇ אוֹ גָבוֹהַּ ג̇ הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. הלכה: אֵילּוּ דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲזָקָה כול׳. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. נָהֲגוּ הַשּׁוּתָפִין לִהְיוֹת מַתִּרִין זֶה לָזֶה בַּתַּרְנוֹגַלִּין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא לֹא אָֽמְרָה כֵן. אֶלָּא שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין לְהַעֲמִיד רֵיחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנוֹגַלִּין. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. גִּידֵּל תַּרְנָגַּלִּין בֶּחָצֶר שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְיֵאוּת. מַה נַפְשֵׁךְ. אִם יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְגַדֵּל הֲרֵי זֶה גִידֵּל. אִם אֵין לוֹ רְשׁוּת לְגַדֵּל הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר ר' יהודה אומר אגוד כשר ושאינו אגוד פסול לא יאגדנו ביו"ט אבל נוטל הימנו שרביט ואוגדו אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר אפילו במשיחה א"ר [מעשה באנשי] ירושלים שהיו אוגדין [לולביהן בגימונות] של זהב אמרו לו [משם ראיה אף הן] היו אוגדין אותו [במינו] מלמטה.אמר ר"א בר צדוק כך היו [אנשי ירושלים נוהגין נכנס לבית הכנסת לולבו בידו עמד לתרגם ולעבור לפני התיבה לולבו בידו עמד לקרות בתורה ולישא את כפיו מניחו בארץ יצא מבית הכנסת לולבו בידו נכנס לבקר את החולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש נותנו לבנו או לשלוחו ומחזירו לתוך ביתו].[יום טוב הראשון של חג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו אלא אם כן נותנו לו במתנה גמורה מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ולא היה עמהן לולב לקח ר"ג לולב [בדינר] כיון שיצא בו ידי חובתו נתנו לחברו במתנה וחברו לחברו עד שיצאו כולן ידי חובתן והחזירוהו לו רבי יוסי אומר יו"ט הראשון של חג כיון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו].תוספתא סוכה פרק ב תוס יד
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן: מַעֲשֶׂה וּמֵתוּ בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, וְרָחַץ בְּצוֹנֵן כׇּל שִׁבְעָה!אָמְרִי: הָתָם בְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו זֶה אַחַר זֶה. דְּתַנְיָא: תְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו זֶה אַחַר זֶה, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — מֵיקֵל בְּתַעַר, וּמְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְּמַיִם. אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּתַעַר — אֲבָל לֹא בְּמִסְפָּרַיִם, בְּמַיִם — וְלֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בְּחוֹל וְלֹא בְּאָהָל.אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: אָבֵל אָסוּר בְּצוֹנֵן כׇּל שִׁבְעָה. מַאי שְׁנָא מִבָּשָׂר וְיַיִן? הָתָם לְפַכּוֹחֵי פַּחְדֵּיהּ הוּא דְּעָבֵיד.תלמוד בבלי תענית דף יג עמוד ב