משנה: בָּצֵק שֶׁבְּסִדִיקֵי הָעֲרֵיבָה אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַייָב לְבָעֵר פָּחוּת מִכֵּן בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ. וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוּמְאָה אִם הִקְפִּיד עָלָיו חוֹצֵץ אִם רוֹצֶה הוּא בְקִיּוּמוֹ הֲרֵי הוּא כָעֲרֵיבָה. בָּצֵק הַחֵרֵשׁ אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחְמִיץ הֲרֵי זֶה אָסוּר׃ הלכה: חֲבָרַייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹשׁוּעַ בֶּן לֵוִי. בְּנִקְלַף כּוּלּוֹ כְּאַחַת. עַד כְּדוֹן לַח. יָבֵשׂ. מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ הָיָה לַח הָיָה נִקְלַף כּוּלּוֹ כְּאַחַת. וַאֲפִילוּ יָבֵשׁ כְּסֶדֶר הַזֶּה. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָה. שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת. אֵין הַבַּיִת מְצָרֵף. בְּתוֹךְ הַכֶּלִי. הַכֶּלִי מְצָרֵף. וְהָא תַנִּינָן. פָּחוּת מִכֵּן בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ. כָּאן בְּתָלוּשׁ וְכָאן בִּמְחוּבָּר. מַהוּ. מִיעֲטוֹ בָטֵל. אוֹ מִכֵּיוָן שֶׁנִּרְאֶה לְבָעֵר צָרִיךְ לְבָעֵר אֶת כּוּלּוֹ. עַד אֵיכָן. סָֽבְרִין מֵימַר. עַד רוּבָּהּ שֶׁלָּעֲרֵבָה. מָה. מִיעֵט רוּבָּהּ שֶׁלָּעֲרֵבָה בָּטֵל. אוֹ אוֹ מִכֵּיוָן שֶׁנִּרְאֶה לְבָעֵר צָרִיךְ לְבָעֵר אֶת כּוּלּוֹ. (תַּמָּן אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָה. שְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת. אֵין הַבַּיִת מְצָרֵף. בְּתוֹךְ הַכֶּלִי. הַכֶּלִי מְצָרֵף. וְהָכָא הוּא אָמַר הָכֵין.) אִם הִקְפִּיד עָלָיו חוֹצֵץ הוּא לִטְבִילָה. וְאִם לָאו אֵינוֹ חוֹצֵץ לִטְבִילָה הִיא טְבִילָה הִיא הֲזָייָה. אֵינוֹ חִיבּוּר לְטוּמְאָה. מִן הָדָא. אִם רוֹצֶה הוּא בְקִיּוּמוֹ הֲרֵי הוּא כָעֲרֵיבָה. וְאִם לָאו כְּגוּפָהּ שֶׁלָּעֲרִיבָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. כָּךְ שָׁנָה רִבִּי. צוֹאָה שֶׁתַּחַת הַכִּסֵּא חִיבּוּר לְטוּמְאָה וְאֵינוֹ חִיבּוּר לַהֲזָייָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר כַּהֲנָא. אֵבֶר מְדוּלְדָּל צִפּוֹרֶן מְדוּלְדֶּלֶת וְצוֹאָה שֶׁתַּחַת הַכִּסֵּא וְהִידּוּק קִירוּיָה וְכִרְוְיָהּ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר. אַף כִּשּׁוּת שֶׁלִּיקְטוֹ חִיבּוּר לְטוּמְאָה וְאֵינוֹ חִיבּוּר לַהֲזָייָה. מַה בֵין טוּמְאָה מַה בֵין הֲזָייָה. אָמַר רִבִּי לָא. בָּהַזָייָה כָתוּב וְהִזָּ֤ה עַל־הָאֹ֨הֶל֙ וְעַל־כָּל־הַכֵּלִ֔ים. וְעַל כָּל הַמְקוּייָמִין שֶׁבַּכֶּלִי. בְּרַם הָכָא לָכֶֽם. כָּל־ שֶׁהוּא לְצוֹרֶךְ לָכֶם. תַּמָּן אָֽמְרִין. טְרַקְטָא. הוֹרֵי רִבִּי יִצְחָק מֵיעֲבַד חַד. תְּרֵיי תָלָתָא אָסוּר. אֶלָּא אִין שְׁזַג יָדוֹי בָמַייָא. תַּנֵּי. קוּבֳטִיּוֹת בִּירָתִיּוֹת צָרִיךְ לְבָעֵר. הוֹרֵי רִבִּי יַסַּי בְּאִילֵּין פְּלוֹלֵינָא צָרִיךְ לְבָעֵר. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בָּצֵק שֶׁצִּינֵּן. לֹא הָיָה שָׁם אַחֵר כְּיוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחֱמִיץ עַד אֵיכָן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי עוּלָּא דְקַיְסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. עַד כְּדֵי הִילּוּךְ אַרְבָּעַת מִיל.
משנה: אַלְמָנָה בֵּין שֶׁהִיא עֲנִייָה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תַחֲבוֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. הַחוֹבֵל אֶת הָרֵיחַיִם עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה וְחַייָב מְשּׁוּם שְׁנֵי כֵלִים שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יַחֲבוֹל רֵיחַיִם וָרָכֶב. וְלֹא רֵיחַיִם וָרֶכֶב בִּלְבַד אָֽמְרוּ אֶלָּא כָּל־דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ אוֹכֶל נֶפֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי נֶפֶשׁ הוּא חוֹבֵל.תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק ט הלכה יג
חבית שנבקע בין משוליה בין מצדיה ונגע בה טבול יום טמאה ר' יהודה אומר מפיה ומשוליה חבור. מפיה המשקה משוך ידו. משוליה מפני שהמשקה ברור ע"ג ידיו א' מן הצדדין יעלה בא' ומאה. בעבוע שבחבית שניקב ומכוון מבפנים לבחוץ ר' יהודה אומר בכולן מן הצדדין יעלה באחד ומאה. מעשה שביעבע יין בעליו ובאו ושאלו את ר' יהודה ואמר יעלה בא' מהן.אוכל שנפרץ ומעורה במקצת אם יש לו יד אוחזין אותו ביד. עלה אוחזין אותו בעלה יש לו זה וזה אוחז באיזו מהן שירצה אין לו לא זה ולא זה ר"מ אומר בגדול ר' יהודה אומר בקטן ר' נחמיה אומר בטהור וחכ"א בטמא. בד"א בטבול יום אבל בשאר כל הטומאות הרי זו חיבור רבי אומר אחד טבול יום ואחד שאר כל הטומאות היה נמשך עמו חבור ואם לאו אינו חבור.עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה נתחייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש פוסלין א"ר מנחם בר יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה ובחמיטה של חולין והשום והשמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו וא"ל זה מין אחד וזה שני מינין.תוספתא טבול יום פרק ב תוס ה