משנה: זֶה פוֹסֵל דַּייָּנוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה פוֹסֵל דַּייָּנוֹ שֶׁל זֶה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶן רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִין אוֹ פְסוּלִין אֲבָל אִם הָיוּ כְשֵׁרִים אוֹ מוּמְחִין מִפִּי בֵּית דִּין אֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן. הלכה: זֶה פוֹסֵל דַּייָּנוֹ שֶׁלָּזֶה כול׳. כֵּינִי מַתְנִיתא. זֶה פוֹסֵל דַּייָּנוֹ שֶׁלָּזֶה. הָא דַייָנוֹ לֹא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. בְּאַרְכָאוֹת שֶׁבְּסוּרְיָא אָֽמְרוּ. הָא בְדִינֵי תוֹרָה לֹא. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֲפִילוֹ בְדִינֵי תוֹרָה. הֵיךְ אָֽמְרִין. תְּרֵין בְּנֵי נַשׁ הֲוָה לָן דִּין בְּאַנְטִוֹכְיָא. אֲמַר חַד לְחַבְרֵיהּ. מַה דְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר מְקַבֵּל עָלַי. שָׁמַע רִבִּי יוֹחָנָן וָמַר. לֹא כָל־מִינֵּיהּ מִטְרְפָא בַעַל דִּינֵיהּ אֶלָּא שָֽׁמְעִין מִילֵּיהוֹן תַּמָּן וְאִין הֲווָת צוֹרְכָא כָּֽתְבִין וּמְשַׁלְּחִין עוּבְדָא לְרַבָּנִן. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. זֶה אוֹמֵר. בְּטִיבֵּרְיָא. וְזֶה אוֹמֵר. בִּצִיפּוֹרִי. שׁוֹמְעִין לָזֶה שֶׁאָמַר. בְּטִיבֵּרְיָא. וּלְעוֹלָם זֶה פוֹסֵל וְזֶה מֵבִיא. אָמַר רִבִּי זֵירָא. בִּטְפֵילָה שָׁנוּ. אָמַר רִבִּי לָא. וְהַאי דָּמַר רִבִּי לָֽעְזָר. זֶה אָמַר בְּטִיבֵּרְיָא. וְזֶה אָמַר בִּצִיפּוֹרִי. בְּאִינּוּן דַּהֲווֹן יְהִיבִין בְּחָדָא מִשְׁכְּנָא. מִן הָכָא לְהָכָא ז׳ מִילִין. מִן הָכָא לְהָכָא ט׳ מִילִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְאַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ. תְּרֵין בְּנֵי נַשׁ הֲוָה לוֹן דִּין בְּטִיבֵּרְיָא. זֶה אוֹמֵר. בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל. וְזֶה אוֹמֵר. בְּבֵית דִּין הַקָּטָן. שׁוֹמְעִין לָזֶה שֶׁאָמַר. בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל.
כל המנחות אין לשין אותן ברותחין מפני שהן חולטין ולא בצונן מפני שהן רוטשין אבל לשין אותן בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיץ את שיריה עובר משום ד' דברים משום בל תלוש ובל תירך ובל תקטוף ובל תאפה. אפיה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה אפיה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בעצמה אף אני מרבה את לישתה ועריכתה ואפייתה וכל מעשיה שיש בה לחוב עליו בעצמו. רבוכה לשין אותה ברותחין אין לך טעון רבוכה אלא שלשת מינין בלבד חביתי כהן משיח ורבוכה שבתודה ואיל המילואים.אלו דברים שבין מנחת כ"ג לבין מנחת כהן הדיוט מנחת כ"ג באה תמיד באה תדיר באה רבוכה וקריבה חצאין וטעונה ב' קמצין אחד שחרית ואחד בין הערבים וחובה שלשה לוגין שמן לוג ומחצה שחרית לוג ומחצה בין הערבים בד"א במנחת חובה של כהן גדול אבל במנחת נדבה של כ"ג הרי היא כמנחת נדבה של כהן הדיוט. מנחה שבבמה זר קומץ ומקטיר על גבי האישים דברי ר"מ וחכ"א אין מנחה בבמה.כיצד מחלק את השמן מנחה של עשרון אחד נותנין לה לוג. של ששים עשרון נותנין לה ששים לוג אבל קומץ לבונה קומץ אזכרה קומץ אחד לכולן ר' נחמיה ור' אלעזר כשם שהקומץ של לבונה ושל אזכרה קומץ אחד לכולן כך מנחה של עשרון א' ושל ששים עשרון לוג אחד לכולן שנאמר למנחה ולוג שמן לכל המנחה לוג שמן. כיצד מניף שלמי יחיד היה מפריש מהן שתי כליות ויותרת הכבד ואליה מן הכבש חזה ושוק ומוסיף עליהן הזרוע והלחיים ונותנין לידי הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומוליך ומביא ומעלה ומוריד וכן היתה תנופתה. חזה ושוק וזרוע ותרומת הלחם נאכל לכהנים ויותרת הכבד ואליה וחזה ושוק נותנה לכהן אחר ומניח ידו תחת ידו של כהן ומוליך ומביא ומעלה ומוריד וכן היתה תנופתו וחזה ושוק נאכל לכהנים והשאר קרב לאשים.תוספתא מנחות פרק ז תוס י
אָמַר רָבָא: מַאן הַאי דְּלָא חָשׁ לְקִימְחֵיהּ! חֲדָא: דִּ״בְכׇל יוֹם״ תְּנַן, וְעוֹד: אִי נָמֵי כַּהֲדָדֵי נִינְהוּ, לִיתְנֵי שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַחַג הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה, דְּשָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי: שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְשָׁמְעַתְּ מִינַּהּ דְּרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא.אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְפִי שֶׁאֵין תּוֹקְעִין לְמִילּוּי מַיִם בְּשַׁבָּת, דְּבָצְרִי טוּבָא. וְלִיתְנֵי נָמֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, דְּהָא אִיכָּא תְּלָתָא מוּסָפִין: מוּסָף דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, מוּסָף דְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ, מוּסַף דְּשַׁבָּת.עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַחַג אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, לְאַשְׁמֹעִינַן כִּדְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. אַטּוּ מִי קָאָמַר — לִיתְנֵי הָא וְלָא לִיתְנֵי הָא? לִיתְנֵי הָא וְלִיתְנֵי הָא! תְּנָא וְשַׁיַּיר. מַאי שַׁיֵּיר דְּהַאי שַׁיַּיר?תלמוד בבלי סוכה דף נד עמוד א