איזו היא קרחת הכרם כרם שחרב אמצעו ונשתיירו ארבע וחמש גפנים בין מארבעה רוחות ובין משלשה רוחות ובין משתי רוחות זו כנגד זו. איזו מחול הכרם בין שני כרמים דברי רבי יהודה וחכ"א אם אין שם אלא שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם היו שם שתים עשרה אמה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר. יש במחיצת הכרם להקל ולהחמיר כיצד מחיצה סמוכה לגפנים זורע חוצה לה עד שמגיע לעיקר מחיצה שאילו אין שם נותנים לכרם ארבע אמות וזורע את המותר היתה משוכה אחת עשרה אמה לא יביא זרע לשם שאילו אין שם מחיצה נותן לכרם ארבע אמות וזורע את המותר. מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור גדרה ונפרצה אומרים לו גדור אם נתייאש הימנה ה"ז קדש וחייב באחריותה כמה תהא מטעתה ג' כנגד ג' נטלה אחת מן החיצונות כמה יהא ביניהן שתים כנגד שתים מארבע אמות ועד שמונה והזנב מארבע אמות ועד שמונה היו שתים כנגד שתים מארבע אמות ועד שמונה והזנב פחות מד' אמות או יתר על שמונה או שתים כנגד שתים מארבע אמות עד שמונה או יתר על שמונה והזנב מארבע אמות עד שמונה הרי זה אינו כרם עד שיהיו שתים כנגד שתים מארבע אמות עד שמונה והזנב מד' אמות ועד שמונה. כוורת מכוון ונוף אין מכוון הרי זה כרם נוף מכוון וכוורת אין מכוון ה"ז אינו כרם היו דקות ולא היו מכוונות סיעתו ונעשו מכוונות ה"ז כרם כיצד יודע אם היו מכוונות אם לאו מותח את החוט לעיקר גפנים אם היו כולן נוגעות בחוט הרי זה כרם אחת נכנסת ואחת יוצאת הרי זה אינו כרם. [ר"ש אומר חריץ כנטוע כהלכתו או שהיה מוקף כשובך הזה עגול ה"ז אינו חריץ] כרם שנטוע ערבוביא אם יש בו לכוין שתים כנגד שלש ה"ז כרם ואם לאו אינו כרם זה היה מעשה ובאו ושאלו את ר"ג א"ל צאו ושאלו את יוסי בן גילאי שהוא בר ובקי בהלכות הכרם יצאו ושאלוהו אמר להן אם יש בו לכוין שתים כנגד שלש ה"ז כרם ואם לאו אינו כרם ר"ש אומר כרם שנטוע על פחות מד' אמות או יותר על שמונה אמות ה"ז אינו כרם. כרם שנטוע כהלכתו ושורה אחת [יוצאה ממנו] כשהוא מודד נותן לכרם ד' אמות ולשורה [ארבעה] טפחים היה נטוע כהלכתו וגפנים החיצונין [מראין מבינתים] כשהוא מודד [מבפנים] נותן לכרם ארבע אמות ולגפנים ששה טפחים. גפן שנטוע במדרגה נותנין לה עבודתה הזרעים והירקות שנטועין במדרגה נותנין להן עבודתן היו [להן] שתי שדות זו למעלה מזו התחתונה נטועה כרם והעליונה אין נטועה כרם זורע את העליונה עד שמגיע [לעיקר התחתונה] העליונה נטועה כרם והתחתונה אין נטועה כרם זורע את התחתונה ואת המדרגה עד שמגיע לעיקר גפנים. גפן שנטוע בנקע עמוק עשרה ורחב ד' נותנין לה עבודתה למטה פחות מכן נותנים לה עבודתה למעלה. חריץ שעובר בכרם עמוק עשרה ורוחב ארבעה ר' אלעזר אומר זורעין בתוכה שלשה זרעונין אחד מכאן וא' מכאן ואחד באמצע ר"א בן יעקב אומר נראין דברי ר"א בחריץ מבורץ. הנוטע ירק בכרם או המקיים הרי זה מקדש ארבעים וחמשה גפנים אימתי בזמן שנטועות על ארבע ארבע או על חמש חמש היו נטועות על שש שש או על שבע שבע הרי זה מקדש שש עשרה אמה לכל רוח [עגולות לא מרובעות] ר"ש בן אלעזר אומר תוקע בארץ ומודד שש עשרה אמה לכל רוח עגולות לא מרובעות מפני שנראית כקרן טבלא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"א בר שמעון הזורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר מפני שהוא אונס סיערתו הרוח לפניו אסור. בעה"ב שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ואסור לכל אדם אחר מ"מ שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לכל אדם. הלשישות והלביצין [והברכוייר] והבולפסין והכרכום והקינרה והחמיתה והתלמית והסיאה והאזוב והקורנית והקשואין והדלועין והאבטיחין והמלפפונות ופול המצרי מיני זרעים הרי הן [כלאים בכרם] האירוס והקיסוס ושושנת המלך מיני זרעים ואינן כלאים בכרם רבי דוסתאי בן יהודה אומר מיני דשאים [הרי הן מיני] כלאים החשיפה [והאיטן] והגמי וכל הגדלין באפר מיני דשאים [הרי הן] כלאים בכרם הקנים והחבין והוורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם זה הכלל כל המוציא [עליה] מעקרו ה"ז ירק וכל שאין מוציא עליה מעקרו ה"ז אילן. החצב ר' ישמעאל אומר כלאים וחכ"א אין כלאים כשות ר"ט אומר אין כלאים וחכ"א כלאים א"ר טרפון אם כלאים בכרם תהא כלאים בזרעים ואם אין כלאים בזרעים לא תהא כלאים בכרם [צלף בית שמאי אומרים כלאים ובה"א אין כלאים] אלו ואלו מודים שחייב בערלה.
נפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובין טמאין פסולין לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים ופסולין להקוות עליהן <עד שיצא מלואו>. ירדו גשמים רבו ושטפו כדברי ב"ש וכדברי ב"ה רבו אע"פ שלא שטפו. וכדברי ר"ש שטפו אע"פ שלא רבו כשרין לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים ופסולין להקוות עליהן עד שיצא הימנו מלואו ועוד. ואיזו הוא מלואו ועוד מקוה שהוא מחזיק כ' סאה ובתוכו י"ט סאה ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובין טמאין ירדו גשמים ונתמלאו לעולם הוא פסול עד שיצא ממנו מלואו ועוד ועוד דבר מועט ממעט ג' לוגין. מקוה שיש בו מ' סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו ג' לוגין מים שאובין טמאין פסולין לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים ופסולין להקוות עליהן מג' לוגין אפי' כולן טמאין כיון שנפל לתוכו קורטוב אחד של מימי גשמים טהורין. כשם שטהורין לטבילה כך טהורין לכל דבר.למעלה מהן מי תמצית שלא פסקו שמטבילין בהן את המים ואין מטבילין בהן אדם וכלים. זה הכלל כל מקום שאדם טובל ידות וכלים טובלין. אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין [בו]. ואלו הן מי תמציין כל זמן שהגשמים יורדין וההרים בוצצין פסקו הגשמים וההרים בוצצין הרי הן כמי תמצית. פסקו מלהיות בוצצין הרי אלו כמי גבאין.החופר בצד הים בצד הנהר במקום הביצין הרי הן כמי תמציות. החופר בצד המעיין כל זמן שהן באין מחמת המעיין אע"פ שפוסקין וחוזרים ומושכין הרי הן כמעיין פסקו מלהיות מושכין הרי הן כמי תמציות. מעיין שמימיו מועטים וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שיכול להלך מתחלתו. מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו בין שמקוה זה ברה"י בין שמקוה זה ברה"ר טמאות למפרע ר"ש אומר ברה"י תולין וברה"ר טהור.תוספתא מקואות פרק א תוס ח
אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֲדָשִׁים הַמְעֻבָּרִים בְּשָׁנָה, וְלֹא נִרְאֶה יָתֵר עַל שְׁמֹנָה. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. קָטָן נִמּוֹל אֵין פָּחוּת מִשְּׁמֹנָה וְלֹא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר:
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר. וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחשֶׁת אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה:
וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צְפָרְיָא וּמֵאֶמָּאוֹם הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לְוִיִּם הָיוּ:
משנה ערכין פרק ב משנה ה