רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שְׁנֵי מִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפְלוּ לָזֶה לֹג וּמֶחֱצָה וְלָזֶה לֹג וּמֶחֱצָה וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִקְרָא עֲלֵיהֶן שֵׁם פְּסוּל. אֲבָל מִקְוֶה שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְנָפְלוּ בוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין וְנֶחֱלַק לִשְׁנַיִם, פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁנִּקְרָא עָלָיו שֵׁם פְּסוּל. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר, שֶׁהָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל מִקְוֶה שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְנָפְלוּ לוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין וְחָסַר אֲפִלּוּ קֹרְטוֹב, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁחָסְרוּ לוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לְעוֹלָם הוּא בִפְסוּלוֹ, עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ מְלוֹאוֹ וָעוֹד:
כֵּיצַד. הַבּוֹר שֶׁבְּחָצֵר וְנָפְלוּ לוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין, לְעוֹלָם הוּא בִפְסוּלוֹ, עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ מְלוֹאוֹ וָעוֹד, אוֹ עַד שֶׁיַּעֲמִיד בֶּחָצֵר אַרְבָּעִים סְאָה וְיִטְהֲרוּ הָעֶלְיוֹנִים מִן הַתַּחְתּוֹנִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה פּוֹסֵל, אֶלָּא אִם כֵּן פָּקָק:
בּוֹר שֶׁהוּא מָלֵא מַיִם שְׁאוּבִין וְהָאַמָּה נִכְנֶסֶת לוֹ וְיוֹצְאָה מִמֶּנּוּ, לְעוֹלָם הוּא בִפְסוּלוֹ, עַד שֶׁיִּתְחַשֵּׁב שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר מִן הָרִאשׁוֹנִים שְׁלשָׁה לֻגִּין. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מַטִּילִין לַמִּקְוֶה, זֶה לֹג וּמֶחֱצָה וָזֶה לֹג וּמֶחֱצָה, הַסּוֹחֵט אֶת כְּסוּתוֹ וּמַטִּיל מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה, וְהַמְּעָרֶה מִן הַצַּרְצוּר וּמַטִּיל מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה, רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא אָמְרוּ מַטִּילִין, אֶלָּא מַטִּיל. אָמְרוּ לוֹ, לֹא כָךְ וְלֹא כָךְ אָמְרוּ, אֶלָּא שֶׁנָּפְלוּ לוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין:
מִכְּלִי אֶחָד, מִשְּׁנַיִם וּמִשְּׁלשָׁה, מִצְטָרְפִין. וּמֵאַרְבָּעָה, אֵין מִצְטָרְפִין. בַּעַל קֶרִי הַחוֹלֶה שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם, וְטָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, מִכְּלִי אֶחָד, מִשְּׁנַיִם וּמִשְּׁלשָׁה, מִצְטָרְפִין. מֵאַרְבָּעָה, אֵין מִצְטָרְפִין. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל הַשֵּׁנִי עַד שֶׁלֹּא פָסַק הָרִאשׁוֹן. וּבַמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּזְמַן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְרַבּוֹת. אֲבָל נִתְכַּוֵּן לְרַבּוֹת, אֲפִלּוּ קֹרְטוֹב בְּכָל הַשָּׁנָה, מִצְטָרְפִין לִשְׁלשָׁה לֻגִּין:
וְאֶת־הָרִמּוֹנִ֛ים אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת לִשְׁתֵּ֣י הַשְּׂבָכ֑וֹת שְׁנַ֨יִם טוּרִ֤ים רִמּוֹנִים֙ לַשְּׂבָכָ֣ה הָאֶחָ֔ת לְכַסּ֗וֹת אֶת־שְׁתֵּי֙ גֻּלּ֣וֹת הַכֹּתָר֔וֹת אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָעַמּוּדִֽים׃וְאֶת־הַמְּכֹנ֖וֹת עָשָׂ֑ה וְאֶת־הַכִּיֹּר֥וֹת עָשָׂ֖ה עַל־הַמְּכֹנֽוֹת׃אֶת־הַיָּ֖ם אֶחָ֑ד וְאֶת־הַבָּקָ֥ר שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר תַּחְתָּֽיו׃מקרא דברי הימים ב פרק ד פסוק טז
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער אפי' ישנות הולכות מארבע אין פוסקין על החדשות מארבע עד שיצא השער לחדש ולישן יצא שער לאחרים אע"פ שאין לו מותר לקוץ הימנו במה דברים אמורים בזמן שמוצא ליקח באותו השער אבל אם היו לקוטות והולכות מארבע והוא אינו מוצא ליקח אלא מג' הרי זה אינו פוסק עד שיצא השער ללוקח ולמוכר ופוסק עמו על הגדיש של תבואה ועל העביט של ענבים ועל המעטים של זיתים אע"פ שלא יצא השער אבל אחרים לא יקיצו על גביו ופוסק עמו על הזבל באשפות כל ימות השנה אע"פ שאין לזה יש לזה.אין פוסקים על הביצים של יוצר אלא עד שיעשו אמר רבי יוסי במה דברים אמורים באלו העושים בעפר לבן אבל באלו העושים בעפר שחור כגון כפר חנניא וחברותיה כפר שיחין וחברותיה מותר לקוץ שאע"פ שאין לזה יש לזה. אין פוסקין על החלב ועל הגזין אלא עד שיעשו התחיל לחלב מותר לקוץ התחיל לגוז מותר לקוץ. אין פוסקין לא על האפרוחין ולא על הפרגיות ולא על הדגים בטבריא ולא חבילי קש אבל פוסקין על הביצים ועל הצפרים ועל הדגים שבשאר כל מקומות ועל חבילי עצים זה הכלל כל שיש לו גורן קוצץ עמו כשער גורן וכל שאין לו גורן קוצץ עמו כל שעה שירצה.היו לפניו מאה צאן ואמר לו הרי גיזיהן של אלו עשויות עליך במאה של זהב מותר מליטרא כך וכך אסור אם יש לו מותר לגוז וליתן לו היו לפניו מאה כור אמר לו קמה זו עשויה עליך במאה של זהב מותר בכור כך וכך אסור ואם יש לו מותר לקצור וליתן לו. אומר אדם לחבירו הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה ובלבד שלא יאמר לו מארבע בסלע מסאתים בסלע מלוה אדם את אריסיו מארבע בסלע מסאתים בסלע במה דברים אמורים בזמן שלא ירד לתוך שדהו אבל אם ירד לתוך שדהו הרי הוא ככל אדם פוסק אדם עם אריסיו לזרע להוצאה הרי זה אסור ולא עוד אלא אפילו זרע והוסיף בסאתים לא יוציאם לאמצע לתוך שדהו עד שיעשה עליו דמים פסק הימנו חטין ונתן לו שעורין שעורין ונתן לו חטין אסור לא יאמר לו הילך מנה וצא קח לך מן השוק אלא לוקח ונותן לו. אומר אדם לחבירו הלויני חבית אחת של יין עד שיבא בני או עד שאפתח את הדות היתה לו חבית בתוך הדות ונפתח הדות ונפלה ונשברה אע"פ שחייב באחריותה מותר והלל אוסר למה זה דומה לנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן ונגנבו או אבדו חייב באחריותן אם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו.תוספתא בבא מציעא פרק ו תוס ד