וְהָיָ֣ה אַחֲרֵי־כֵ֗ן אֶשְׁפּ֤וֹךְ אֶת־רוּחִי֙ עַל־כׇּל־בָּשָׂ֔ר וְנִבְּא֖וּ בְּנֵיכֶ֣ם וּבְנוֹתֵיכֶ֑ם זִקְנֵיכֶם֙ חֲלֹמ֣וֹת יַחֲלֹמ֔וּן בַּח֣וּרֵיכֶ֔ם חֶזְיֹנ֖וֹת יִרְאֽוּ׃ וְגַ֥ם עַל־הָעֲבָדִ֖ים וְעַל־הַשְּׁפָח֑וֹת בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔מָּה אֶשְׁפּ֖וֹךְ אֶת־רוּחִֽי׃ וְנָֽתַתִּי֙ מֽוֹפְתִ֔ים בַּשָּׁמַ֖יִם וּבָאָ֑רֶץ דָּ֣ם וָאֵ֔שׁ וְתִֽימְר֖וֹת עָשָֽׁן׃ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ יֵהָפֵ֣ךְ לְחֹ֔שֶׁךְ וְהַיָּרֵ֖חַ לְדָ֑ם לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְהֹוָ֔ה הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא׃ וְהָיָ֗ה כֹּ֧ל אֲשֶׁר־יִקְרָ֛א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה יִמָּלֵ֑ט כִּ֠י בְּהַר־צִיּ֨וֹן וּבִירוּשָׁלַ֜͏ִם תִּֽהְיֶ֣ה פְלֵיטָ֗ה כַּֽאֲשֶׁר֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה וּבַ֨שְּׂרִידִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה קֹרֵֽא׃
כהן שקנה עבד ולישראל אפילו אחד ממאה בו אינו אוכל בתרומה אשת כהן שקנתה עבדים ועבדיה שקנו עבדים הרי אלו אוכלין בתרומה עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה הרי אלו אוכלין בתרומה. לא יצא הרוצח מחוץ לגבול עיר מקלטו בחזקת שכהן גדול קיים.העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן ט' שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין אר"ש בזו מדת הדין לוקה שאם יש מעשה לפסול יש מעשה להאכיל אם אין מעשה להאכיל לא יהא מעשה לפסול בתו פקחת הנשואה לאחיו חרש צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום מק"ו אם נשואי בתה נשואין נישואי צרתה נשואין אין נישואי בתה נשואין לא יהו של צרתה נשואין.בתו החרשת הנשואה לאחיו פקח צרתה חולצת ולא מתיבמת חרשת שהשיאה אביה הרי היא כפקחת לכל דבר בת ישראל פקחת שנשאת לכהן חרש אין אוכלת בתרומה עיברה לא תאכל ילדה תאכל נתחתך העובר במעיה תאכל בת ישראל חרשת שנשאת לכהן פקח אינה אוכלת בתרומה עיברה לא תאכל ילדה תאכל.תוספתא יבמות פרק ט תוס ח
וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קוּנָּם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי אִם אֵין אַתְּ בָּא וְנוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן״, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיִּתֵּן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ: הֲרֵי אֲנִי כְּאִילּוּ נִתְקַבַּלְתִּי.הָיָה מְסָרֵב בּוֹ לָשֵׂאת בַּת אֲחוֹתוֹ, וְאָמַר ״קוּנָּם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם״, וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, אוֹמֵר ״קוּנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם״ — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אִישׁוּת.הָיָה מְסָרֵב בַּחֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אָמַר: ״קוּנָּם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס, טִיפַּת צוֹנֵן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לָךְ״ — מוּתָּר לִיכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.תלמוד בבלי נדרים דף סג עמוד ב