וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י ע֚וֹד לֵ֣ךְ אֱֽהַב־אִשָּׁ֔ה אֲהֻ֥בַת רֵ֖עַ וּמְנָאָ֑פֶת כְּאַהֲבַ֤ת יְהֹוָה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהֵ֗ם פֹּנִים֙ אֶל־אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְאֹהֲבֵ֖י אֲשִׁישֵׁ֥י עֲנָבִֽים׃ וָאֶכְּרֶ֣הָ לִּ֔י בַּחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר כָּ֑סֶף וְחֹ֥מֶר שְׂעֹרִ֖ים וְלֵ֥תֶךְ שְׂעֹרִֽים׃ וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יהָ יָמִ֤ים רַבִּים֙ תֵּ֣שְׁבִי לִ֔י לֹ֣א תִזְנִ֔י וְלֹ֥א תִֽהְיִ֖י לְאִ֑ישׁ וְגַם־אֲנִ֖י אֵלָֽיִךְ׃ כִּ֣י ׀ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים יֵֽשְׁבוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ין מֶ֙לֶךְ֙ וְאֵ֣ין שָׂ֔ר וְאֵ֥ין זֶ֖בַח וְאֵ֣ין מַצֵּבָ֑ה וְאֵ֥ין אֵפ֖וֹד וּתְרָפִֽים׃ אַחַ֗ר יָשֻׁ֙בוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּבִקְשׁוּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת דָּוִ֣יד מַלְכָּ֑ם וּפָחֲד֧וּ אֶל־יְהֹוָ֛ה וְאֶל־טוּב֖וֹ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ {פ}
הלכה: הַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּיטָּה כול׳. תַּמָּן תַּנִּינָן. אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל גַּבֵּי נַקְלִיטֵי הַמִּיטָּה: וְכָא הוּא אוֹמֵר הָכֵין. אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. תַּמָּן הוּא וְטַלִּיתוֹ תַחַת הַסּוּכָּה. בְּרַם הָכָא הוּא (וּמִיטָּתוֹ) [וְטַלִּיתוֹ] תַחַת (הַסּוּכָּה) [הַמִּיטָּה]. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה. תַּמָּן הוּא אָמַר. הַמַּעֲשֶׂה קוֹדֵם לַתַּלָמוּד. וָכָא הוּא אוֹמֵר הָכֵין. סָּבַר רִבִּי יוּדָה. הַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּיטָּה כְיָשֵׁן תַּחַת הַסּוּכָּה. כָּל־שֶׁכֵּן מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. [רִבִּי יוּדָא אוֹמֵר]. אִם אֵין דִּיּוּרִין בָּעֶלְיוֹנָה הַתַּחְתּוֹנָה כְּשֵׁירָה: הָא אִם יֵשׁ דִּיּוּרִין בָּעֶלְיוֹנָה הַתַּחְתּוֹנָה פְסוּלָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. תַּמָּן יֵשׁ שָׁם חָָלָל אַחֵר. בְּרַם הָכָא אֵין כָּאן חָלָל אַחֵר.תלמוד ירושלמי סוכה פרק ב הלכה א
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹהֵן, וְנִמְצָא לֵוִי. לֵוִי, וְנִמְצָא כֹהֵן. נָתִין, וְנִמְצָא מַמְזֵר. מַמְזֵר, וְנִמְצָא נָתִין. בֶּן עִיר, וְנִמְצָא בֶן כְּרַךְ. בֶּן כְּרַךְ, וְנִמְצָא בֶן עִיר. עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ, וְנִמְצָא רָחוֹק. רָחוֹק, וְנִמְצָא קָרוֹב. עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי בַת אוֹ שִׁפְחָה גַדֶּלֶת, וְאֵין לוֹ. אוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לִי, וְיֶשׁ לוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֵין לִי בָנִים, וְיֶשׁ לוֹ. אוֹ עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי, וְאֵין לוֹ. וּבְכֻלָּם, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה, בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ:
הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ, צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְלוֹנִית בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הֲרֵי הִיא בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה. עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ מוּמִין וְנִמְצְאוּ בָהּ מוּמִין, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ בָהּ מוּמִין, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה. כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בַּכֹּהֲנִים, פּוֹסְלִים בַּנָּשִׁים:
משנה קידושין פרק ב משנה ו