משנה: עָֽבְרוּ אֵילּוּ וְלֹא נַעֲנוּ מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן בְּבִנְייָן וּבִנְטִיעָה בְּאֵירוּסִין וּבְנִישּׂוּאִין וּבִשְׁאֵילַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם. הַיְחִידִים חוֹזְרִין וּמִתְעַנִּין עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן. יָצָא נִיסָן וְיָרְדוּ גְשָׁמִים סִימַן קְלָלָה שֶׁנֶּאֱמַר הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם. הלכה: אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. הָדָא דַתְּ אָמַר בְּבִנְייָן שֶׁלְשִׂמְחָה. אֲבָל אִם הָיָה כוֹתְלוֹ גּוֹהֶה סוֹתְרוֹ וּבוֹנֶיהוּ. שְׁמוּאֵל אָמַר. כּוֹתְלָא דְגָנַאי בֵיהּ. רִבִּי בָּא בַּר כֹהֵן אָמַר קוֹמֵי רִבִּי יָסָא רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי. אָסוּר לְאָרֵס אִשָּׁה בְעֶרֶב שַׁבָּת. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדַת אֵירוּסִין. הָא לְאָרֵס יְאָרֵס. שְׁמוּאֵל אָמַר. אֲפִילוּ בְתִשְׁעָה בְאַב יְאָרֵס. שֶׁלֹּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. תַּמָּן הוּא אָמַר. אֱלֹהִ֤ים ׀ מ֘וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים ׀ בַּ֗יְתָה. בְּמֹאזְנַ֥יִם לַֽעֲל֑וֹת הֵ֜֗מָּה מֵהֶ֥בֶל יָחַֽד׃ וָכָא הוּא אָמַר הָכֵין. אֶלָּא שֶׁלֹּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר בִּתְפִילָּה. אֲפִילוּ כֵן לֹא קַייְמָה. (בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם) [הֲלָכָה ט׳.] לֹא כֵן תַּנֵּי. אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם חֲבֵירִים בְּתִשְׁעָה בְאַב. אֲבָל מֵשִׁיבִין אֶת הָהֶדְיוֹטוֹת בְשָׂפָה רָפָה. לְיָמִים שֶׁבֵּנְתַיִים נִצְרְכָה. יָצָא נִיסָן הַגְּשָׁמִים סִימַן קְלָלָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. וּבִלְבַד נִיסָן שֶׁלְתְּקוּפָה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. הָדָא דַתְּ אֲמַר. בְּשְׁלֹּא יָֽרְדוּ לָהֶן גְּשָׁמִים מִכְּבָר. אֲבָל אִם יָֽרְדוּ לָהֶן גְּשָׁמִים מִכְּבָר סִימָן בְּרָכָה הֵן.
המביא ארניות ותנורין וספלים וכלי חרש מחוצה לארץ לארץ עד שלא הוסקו טמאין משום ארץ העמים וטהורין משום כלי חרש הוסקו טמאין משום כלי חרש וטהורין משום ארץ העמים נמצאת אומר בשעת שהן טמאין משום ארץ העמים טהורים משום כלי חרש ובשעת שהם טמאים משום כלי חרש טהורים משום ארץ העמים הביא עפר ממקום הטומאה ונבלו במקום הטהרה או ממקום הטהרה ונבלו במקום הטומאה טמא נבלו על גבי הסלע אפילו במקום הטהרה טמא. הלובן לבנים בבית הפרס במקום הטומאה טמא במקום הטהרה טהור ר' שמעון אומר אפילו לבינה מבית הפרס ממקום הטומאה טהור שלא אמרו אלא גוש כברייתו. חזקת חרסין הנמצאין בכל מקום טהורין חוץ מן הנמצאין בבית היוצר מפני שרובן מן הגסטראות חרש שפירש מדפנה של חבית ומן דפנה של קדרה ר' שמעון בן אלעזר אומר משם ר"מ וכן היה ר' יהודה אומר כדבריו כדרך קבלתה טמאה שלא כדרך קבלתה טהורה ניטלה האוזן ונשבר החידוד ר' יהודה מטמא וחכמים מטהרין שכלי שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם.חבית שנפחתה ומקבל על דפנה או שנחלקה כמין שתי עריבות ר' יהודה מטהר וחכמים מטמאין שמתחלה לכך נעשית להיות מוטה על צדה ומוציא מה שבתוכו לצדדין ואם היתה גיסטרא הרי זו טהורה שלא אמרו שירין לשירין אלא שירין לכלים איזו היא גיסטרא כל שנסדקין אזניה ואפילו אחת מהן נסדקה למטה מאזניה אע"פ שאזניה קיימות הרי זו כגיסטרא ואם מתחלה עשאה יד של אזנים נדונת כחבית היתה מוטה על צדה כמין קתדרא הוא הדבר כל המתקבל עמה מים בשעה שהוא מערה משקין לתוכה מטמא במגע ובאויר כל שאין מקבל עמה מים בשעה שמערה משקין לתוכה מטמא במגע ואין מטמא באויר.שולי הקרפאות ושולי הקיסום הצידוניים וכלי חרש ששוליו חדים וכדברי ר' נתן הקוז והקוד הבבלי שנסדקו מלמעלה ומקבלין כשיעור מלמטה אע"פ שאינן יכולין לישב שלא מסומכין טמאין שלכך נעשו מתחלתן שולי כלי עצים וכלי זכוכית וכלי עצם קרטיסין שפן ועשאן ומקבלין כל שהן טמאין היה שוות מן השפה הפנימית ולפנים הימנה ולחוץ טהורה כלי חרש מקבלין טומאה משתגמר מלאכתן דברי ר"מ ר' יהודה אומר משיצרפו בכבשן צרפן אפילו בגפת טמאה ואינו חושש שמא מיצה משקין ומשם רשות עם הארץ אין חושש להן וחבירתה אפילו בא לאחר שלשה ימים ונוטל.תוספתא כלים קמא פרק ג תוס ז
אמר רב פפא באתרא דתקלי שמכי פטר נפשיה אפי' בשמכי פשיטא לא צריכא דבתר דשקלי שדו תרי תלתא מהו דתימא בטיל תורת משקל קמ"ל:מעשה באמה של ירמטיא וכו': מעשה לסתורחסורי מחסרא והכי קתני ואם אדם חשוב הוא אף ע"ג דלא פריש לפי כבודו אמרינן ומעשה באמה של ירמטיא שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהבתלמוד בבלי ערכין דף יט עמוד א