משנה: אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵיהֶן. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לַדְּרָכִים. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַבְקִירִין אֶת כָּל־הַשָּׂדֶה. הלכה: רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. תַּנֵּי אָמַר רִבִּי יְהוּדְה. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵיהֶן וְהָיוּ שְׂמֵחִין שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת. אַחַת שֶׁהָיוּ מְנַכְשִׁין שָׂדוֹתֵיהֶן וְאַחַת שֶׁהָיוּ נֶהֱנִין מִן (הַגֶּזֶל) [הַכִּלְאַיִם.]. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין עַל הַדְּרָכִים. אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ שְׂמִחִים שֶׁהָיוּ מְנַכְשִׁין שָׂדוֹתֵיהֶן. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַבְקִירִין אֶת כָּל־הַשָּׂדֶה. מִנַיִיִן שֶׁהֶבְקֵר בֵּית דִּין הֶבְקֵר. כָּתוּב וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יָבֹא לִשְׁל֣שֶׁת הַיָּמִ֗ים כַּֽעֲצַ֤ת הַשָּׂרִים֙ וְהַזְּקֵנִ֔ים יָֽחֳרַ֖ם כָּל־רְכוּשׁ֑וֹ וְה֥וּא יִבָּדֵ֖ל מִקְּהַ֥ל הַגּוֹלָֽה׃ מְנַיִין שֶׁהִיא פְטוּרָה מִן הַמַּעְשְׂרוֹת. רִבִּי יוֹנָתָן בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יִצְחָק בַר אָחָה שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא בַשְּׁבִיעִית וְלֹא בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְאִם עִיבְּרוּהָ הֲרֵי זוֹ מְעוּבֶּרֶת. וְחוֹדֶשׁ אֶחָד שֶׁהוּא מוֹסִיף לֹא פָטוּר מִמַּעְשְׂרוֹת הוּא. עַד כְדוֹן שְׁבִיעִית. מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית [מַאי]. אָמַר רִבִּי אָבוּן. שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת בְּאִיסּוּר חָדָשׁ. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. עַד שֶׁלֹּא הִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יָרָק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאֲרֶץ. אֲבָל מִשֶּׁהִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יָרָק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאֲרֶץ הִיא שְׁבִיעִית הִיא שֶׁל שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. תַּנֵּי. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בַשְּׁבִיעִית [וְלֹא בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית] אֶלָּא בִשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. [וְ]אִם עִיבְּרוּהָ הֲרֵי זוֹ מְעוּבֶּרֶת. אָמַר רִבִּי מָנָא. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיוּ הָשָּׁנִים כְּתִיקֻנָן. אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁאֵין הָשָּׁנִים כְּתִיקֻנָן הִיא שְׁבִיעִית הִיא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. תַּנֵּי. שֶׁלְבֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל עִיבְּרוּהָ בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד. אָמַר רִבִּי אָבוּן. אִין מִן הָדָא לֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְלוּם. שָׁמוֹר֙ אֶת־חוֹדֶשׁ הָֽאָבִ֔יב. שָׁמְרֵיהוּ שֶׁיָּבוֹא בְחִידּוּשׁוֹ. וַהַיי דָא אָֽמְרָה דָא. גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לוּקַּט תַּחְתָּיו כָּל־הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ הֲרֵי הֵן שֶׁלְעֲנִיִּים. וְאָמַר רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי שׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ. דְּבֵית שַׂמַּי הִיא. וְאָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי. שָׁמַעְנוּ שֶׁהוּא פָטוּר מִמַּעְשְׂרוֹת דִּבְרֵי הַכֹּל מִשּׁוּם קְנָס. וּכְבֵית הִלֵּל עֲנִייִם מְעַשְּׂרִין וְאוֹכְלִין.
הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב, אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ, אֶלָּא הַפּוֹדֶה פוֹדֶה עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה, מוֹסִיף עוֹד דִּינָר וּפוֹדֶה בוֹ אֶת הַנְּכָסִים הַלָּלוּ, עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ:
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, חַיָּבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמִטָּה מֻצַּעַת וְסַנְדָּלִין וּתְפִלִּין. לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו. אִם הָיָה אֻמָּן, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אֻמָּנוּת מִכָּל מִין וָמִין. חָרָשׁ, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אִכָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ. חַמָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ:
הָיָה מִין אֶחָד מְרֻבֶּה וּמִין אֶחָד מֻעָט, אֵין אוֹמְרִים לוֹ לִמְכֹּר מִן הַמְרֻבֶּה וְלִקַּח לוֹ מִן הַמֻּעָט, אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרֻבֶּה וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַמֻּעָט. הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, מַעֲלִין לוֹ אֶת תְּפִלָּיו:
משנה ערכין פרק ו משנה ה
אוכל שנפרץ ומעורה במקצת אם יש לו יד אוחזין אותו ביד. עלה אוחזין אותו בעלה יש לו זה וזה אוחז באיזו מהן שירצה אין לו לא זה ולא זה ר"מ אומר בגדול ר' יהודה אומר בקטן ר' נחמיה אומר בטהור וחכ"א בטמא. בד"א בטבול יום אבל בשאר כל הטומאות הרי זו חיבור רבי אומר אחד טבול יום ואחד שאר כל הטומאות היה נמשך עמו חבור ואם לאו אינו חבור.עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה נתחייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש פוסלין א"ר מנחם בר יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה ובחמיטה של חולין והשום והשמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו וא"ל זה מין אחד וזה שני מינין.ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע טבול יום בביצה כל הסדר העליון חבור דברי ר' יוסי ור"ש ור' יהודה אומר אינו חיבור אלא הקלח שכנגד ידו. על זו העיד ר' ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה שאינו חבור אלא הקלח שכנגד ידו. אמר ר' יוסי לא על זו העיד אלא על העשוי כמו כובע שהוא חבור.תוספתא טבול יום פרק ב תוס ו