עד זומם אין נמכר בזממו ר"ע אומר אף אין משלם ע"פ עצמו מפני שהוא קנס וכל דבר שהוא קנס אין משלם ע"פ עצמו העדים שאמרו מעידים אנו באיש פלוני שלוה מפלוני אלף זוז ביום פלוני במקום פלוני ובאו אחרים ואמרו להן היאך אתם מעידים שהרי המלוה או הלוה היה עמנו אותו היום במקום פלוני אין אלו זוממין אבל עדותן בטלה אבל אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ומשלמין על פיהם. היו חותמים על השטר בא' בניסן בשמיטה ובאו אחרים ואמרו להם היאך אתם חתומין על השטר זה שהרי אתם הייתם עמנו היום במקום פלוני עדותן כשרה והשטר כשר שאני אומר שמא איחר זמנו של שטר וכתבו שטר שזמנו בשבת או בעשרה בתשרי ר' יהודה מכשיר ור' יוסי פוסל א"ל ר' יהודה מעשה שבא לפניך והכשרת א"ל ר' יוסי אני לא הכשרתי ואם הכשרתי הכשרתי. העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שסימא את עין עבדו ואח"כ הפיל את שינו שכן הרב אומר ואח"כ נמצאו זוממין משלמין לעבד הפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו שכן העבדים אומרים ונמצאו זוממין משלמין לרב סימא שתיהן כאחת והפיל שינו כאחת ובאו אחרים ואמרו לא כי אלא שתיהן זו אחר זו ונמצאו זוממין משלמין לעבד סימא שתיהן זו אחר זו והפיל שתיהן זו אחר זו ובאו אחרים ואמרו לא כי אלא שתיהן כא' ונמצאו זוממין משלמין דמי עבד הסומא לרב סימא את עין עבדו והרי הוא תחתיו ומשמשו ונמצאו זוממין משלמין דמי עבד הסומא לרב. העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה שכן האשה אמרה ונמצאו זוממין משלמין דמי כתובתה לאיש גירש את אשתו ונתן לה כתובתה שכן האיש אומר ונמצאו זוממין משלמין דמי כתובה לאשה גירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין אין אומרין ישלמו לה כתובתה אלא טובת הנאת כתובה וכי מה היא טובת הנאת כתובה אין אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם תמות בחיי בעלה בעלה יורשה לאחר מיתת בעלה יורשת כתובתה ואין יורשין אותה לפיכך הן משלמים. העדים שאמרו מעידים אנו באיש פלוני שגנב חלבו של חבירו ולא אכלו גנב נבלתו של חבירו ולא אכלה ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שעל מנת כן העידוהו ע"מ שילקה וישלם גנב חלבו של חבירו ואכלו גנב נבלתו של חבירו ואכלה הרי זה לוקה וחייב בתשלומין שבעסקי ממון הוא אומר (שמות כ׳:י״ג) לא תענה ברעך עד שקר ושבעסקי מכות הוא אומר (דברים י״ט:י״ט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות דברי ר"מ וחכ"א (דברים כ״ה:ב׳) כדי רשעתו מת אינו משלם לוקה אינו משלם מודים חכמים לר"מ שאם העידוהו שהוא בן גרושה או בן חלוצה נתין וממזר שהם לוקין את הארבעים. מאימתי זוממין חייבין לשלם משתתפרש עדותן בב"ד נמצא חייב לו מן הדין לפיכך הוא משלם שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפילו מאה ת"ל עדים. מעידים [אנו] באיש פלוני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום הנדון פטור כת הראשונה חייבת ובאו אחרים והזימום הנדון חייב כת הראשונה פטורה וכת השניה חייבת כת אחת נכנסת וכת אחת יוצאה אפי' הם מאה כולן פטורין ר' יהודה אומר איצטניסית היא זו ואין נהרגת אלא כת הראשונה בלבד א"ר יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר [עדים] ור' אומר אף בדיני ממונות כן והוא לא שיש להן קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר עדים ור' דוסתאי בן יהודה אומר עדים זוממין שבאו אחרים והזימום זוממיהן פטורים עד זומם פסול מכל עדיות שבתורה דברי ר' יהודה אמר ר' יוסי בד"א בזמן שהוזם לעדות נפשות אבל לא הוזם אלא לעדות ממון אין פסול אלא לאותו העדות בלבד.
חומר בתרומה שאין במעשר שני ובכורים ובמעשר שני שאין בתרומה שהתרומה אין ניטלת אלא מן המוקף ואין ניטלת אלא מן הגמור ואין ניטלת מן הטהור על הטמא ומדמעת וחייבין עליה חומש ונוהגת בכל הפירות מה שאין כן בבכורים ונוהגת בשאר שנים מה שאין כן במעשר שני.חומר במעשר שני שמע"ש קנה את הקנקן ואוסר דמיו ועירוביו וספק עירובו כל שהוא אסור לאונן [וטעון חומש] וטעון וידוי ולא הותר לאכילה אלא בפדיון ואין מדליקין בו את הנר מה שאין כן בתרומה.חומר בתרומה ובמעשר שני שאין בבכורים שהתרומה ומעשר שני נוהגין בעמון ומואב מה שאין כן בבכורים חומר במעשר שני ובכורים שאין בתרומה שמע"ש ובכורים טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי ואסורין לאונן ורבי שמעון מתיר וחייבין בביעור רבי שמעון אומר בכורים פטורין מן הבעור רבי יוסי אומר מע"ש טעון וידוי וביכורים טעונין וידוי מה מע"ש טעון ביעור אף ביכורים טעונין ביעור אמר לו ר' שמעון מה למעשר שני שטעון ביעור שכן דמיו טעונין ביעור תאמר בבכורים שאין דמיהן טעונין ביעור.תוספתא ביכורים פרק א תוס יב
רִבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה. קָטָן הָיִיתִי וּקְרִיתִיהָ לִפְנֵי רִבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד. אָֽמְרוּ לוֹ. קָטָן הָיִיתָ וְאֵין עֵידוּת לְקָטָן. אָמַר רִבִּי. מַעֲשֶׂה שֶׁקְרִיתִיהָ לִפְנֵי רִבִּי יוּדָה בִאוּשָׁה. אָֽמְרוּ לוֹ. אֵין זוּ רְאַייָה. הוּא שֶׁהוּא מַתִּיר. מִיכָּן וָהֵילַךְ נָהֲגוּ הָרַבִּים לִקְרוֹתָהּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. בַּר קַפָּרָא אָמַר. צָרִיךְ לִקְרוֹתָהּ לִפְנֵי נָשִׁים וְלִפְנֵי קְטַנִּים שֶׁאַף אוֹתָם הָיוּ (בַמִּסְפֵּק) [בַּסָּפֵק]. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי עֲבַד כֵּן. מְכַנֵּשׁ בָּנוֹי וּבְנֵי בֵייתֵיהּ וְקָרִי לָהּ קוֹמֵיהוֹן.אֵין קוֹרִין אֶת הַמְּגִילָּה עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה. דְּכְתִיב בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר סִבְּרוּ אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם.וְלֹא מוֹלִים. דִּכְתִיב וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ.תלמוד ירושלמי מגילה פרק ב הלכה ה