אין מביאין בכורים קודם לעצרת ואם הביא ימתין עד שתבא עצרת ויקרא עליהן. הקונה אילן אחד בתוך של חבירו הרי זה מביא ולא קורא מפני שלא קנה קרקע דברי ר"מ וחכ"א לא מביא ולא קורא. רבי יהודה אומר כל הגרים כולן מביאין ולא קורין בני קיני חותן משה מביאין וקורין שנאמר (במדבר י׳:ל״ב) והיה כי תלך עמנו וגו'. ר' יוסי אומר היה ר"מ אומר כהנים מביאין ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ ואני אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים בין מדבר מרובה בין מדבר מועט. הפריש את בכוריו ומכר את שדהו מביא ואינו קורא והשני מהו להביא מאותו המין אינו מביא ממין אחר מביא וקורא ר' יהודה אומר אף מאותו המין מביא וקורא. הרי שהפריש את בכוריו וקרא עליהן וחזר וקנה שדה אחרת ונתבכרו לו מחמשת המינין אע"פ שנתן לתוכן מאותו המין מביא ולא קורא שאין אדם קורא פעמים בשנה. ר' יהודה אומר עד באר הגולה חייב באחריותן מבאר הגולה אינו חייב באחריותן ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון שנים אין חייבין עליהן חומש. רבן שמעון בן גמליאל אומר אין מביאין בכורים מתמרים חוץ מן התמרים שביריחו ואין קורין אלא על הכותבות בלבד ר' שמעון בן אלעזר אומר רימוני עמקים מביאין וקורין. חומר בתרומה שאין במעשר שני ובכורים ובמעשר שני שאין בתרומה שהתרומה אין ניטלת אלא מן המוקף ואין ניטלת אלא מן הגמור ואין ניטלת מן הטהור על הטמא ומדמעת וחייבין עליה חומש ונוהגת בכל הפירות מה שאין כן בבכורים ונוהגת בשאר שנים מה שאין כן במעשר שני. חומר במעשר שני שמע"ש קנה את הקנקן ואוסר דמיו ועירוביו וספק עירובו כל שהוא אסור לאונן [וטעון חומש] וטעון וידוי ולא הותר לאכילה אלא בפדיון ואין מדליקין בו את הנר מה שאין כן בתרומה. חומר בתרומה ובמעשר שני שאין בבכורים שהתרומה ומעשר שני נוהגין בעמון ומואב מה שאין כן בבכורים חומר במעשר שני ובכורים שאין בתרומה שמע"ש ובכורים טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי ואסורין לאונן ורבי שמעון מתיר וחייבין בביעור רבי שמעון אומר בכורים פטורין מן הבעור רבי יוסי אומר מע"ש טעון וידוי וביכורים טעונין וידוי מה מע"ש טעון ביעור אף ביכורים טעונין ביעור אמר לו ר' שמעון מה למעשר שני שטעון ביעור שכן דמיו טעונין ביעור תאמר בבכורים שאין דמיהן טעונין ביעור. וכן היה ר' שמעון אומר [בכורים לא אמרו גידוליהן] לאכול בירושלים מעשר באיזה מעשר אמרו [בדבר שזרעו כלה נכנס לירושלים ויוצא] בשאין בו שו"פ [ובשאין לו פדיון] ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש בכורים אין חייבים עליהם במחובר לקרקע.
הרי עלי קירון והביא נימוס נימוס והביא קירון מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא. הרי עלי שור במאתים והלך והביא שני שוורים במנה מנה לא יצא. הרי עלי שור במנה והלך והביא שור במאתים <במנה> יצא שבכלל מאתים מנה. רבי אומר לא יצא. שור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו שני אילים ורבי אוסר שאינה היא חבילה איל זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו כבש אבל מביא בדמיו ב' כבשים ורבי אוסר שאינה היא חבילה כבש זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו איל איל זה עולה ונסתאב רצה יביא בדמיו כבש אבל מביא בדמיו ב' כבשים ור' אוסר שאינה היא חבילה כבש זה עולה ונסתאב אם רוצה יביא בדמיו איל איל זה עולה ונסתאב רצה יביא בדמיו עגל עגל זה עולה ונסתאב רצה יביא בדמיו שור שור מן שייראו עולה וכן שור של עולה שנתערב בשוריו ה"ז מביא את הגדול שבהן עולה והשאר ימכרו לחייבי עולות ודמיו חולין.הרי עלי עולה יקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא וחייבין עליה כרת. הריני נזיר יגלח במקדש ואם גלח בבית חוניו לא יצא וחייבין על זבחיו כרת. הכהנים ששמשו בבית חוניו או במקומות אחרים בשעת איסור הבמה אסור. בשעת היתר הבמה מותר שנאמר (מלכים ב כ״ג:ט׳) אך לא יעלו כהני הבמות על מזבח ה' בירושלם כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם יכול אם אכלו מצות בתוך אחיהן יהיו אסורין אם לאו יהיו מותרים אמור מעתה כשרין לחלק ופסולין לקרב בבעלי מומין. הרי שהיה טהור בשעת שחיטה ובשעת זריקת דמים ובשעת הקטר חלבים נטמא ה"ז חולק בבשר. ר' נהוראי אומר אפילו טהור בשעת זריקה ובשעת הקטר חלבים נטמא אין חולק בבשר לעולם אין חולק בבשר עד שיהא טהור בשעת שחיטה ובשעת זריקת דמים ובשעת הקטר חלבים. כהן בא ומקריב קדשיו במשמר שאינו שלו עורן ועבודתן שלו ואם היה זקן או חולה נותנין לכל כהן שירצה עורן ובשרן שלו ואם היה בעל מום נותנן לאנשי משמר עורן ועבודתן שלו וגזל הגר נותן לכל כהן שירצה ושדה אחוזה ניתנת לאנשי משמר שבראש השנה שהיובל נכנס לתוכה.תוספתא מנחות פרק יג תוס ד
כׇּל שֶׁלֹּא בָּא בְּחַמִּין וְכוּ׳. הֵדִיחַ מַאי? אָמַר רַב יוֹסֵף: הֵדִיחַ — חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: חוּץ מִמָּלִיחַ יָשָׁן וְקוֹלְיָיס הָאִיסְפְּנִין, שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ הִיא גְּמַר מְלַאכְתָּן. שְׁמַע מִינַּהּ.יָתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסִּי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְיָתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא מְנַמְנֵם. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי אַסִּי: מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים? אֲמַר לֵיהּ: כְּלָךְ לְמִדְבַּר עַזָּה וְאַרְאֵךְ שְׁמֵנִים מֵהֶן. מִפְּנֵי מָה מוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים? מִפְּנֵי שֶׁהֵן עֲנִיִּים. מִפְּנֵי מָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצוּיָּינִין? לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. מִפְּנֵי מָה גּוֹיִם מְזוֹהָמִים? מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.אִיתְּעַר בְּהוּ רַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לְהוּ: דַּרְדְּקֵי! לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם: ״אֱמוֹר לַחׇכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ״ — אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ — אוֹמְרֵהוּ, וְאִם לָאו — לֹא תֹּאמְרֵהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְלֵימָא לַן מָר אֵיזֶה מֵהֶן? מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים — מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ״.תלמוד בבלי שבת דף קמה עמוד ב