תלמוד בבלי סדר מועד מסכת שבת דף יח-א

הַשֶּׁמֶשׁ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס גּוֹי שְׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְשָׁוִין אֵלּוּ וְאֵלּוּ, שֶׁטּוֹעֲנִין קוֹרַת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגַּת. גְּמָ׳ מַאן תְּנָא נְתִינַת מַיִם לִדְיוֹ זוֹ הִיא שְׁרִיָּיתָן? אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא: אֶחָד נוֹתֵן אֶת הַקֶּמַח וְאֶחָד נוֹתֵן אֶת הַמַּיִם — הָאַחֲרוֹן חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּגַבֵּל. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְדִילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֶלָּא בְּקֶמַח, דְּבַר גִּיבּוּל הוּא. אֲבָל דְּיוֹ דְּלָאו בַּר גִּיבּוּל הוּא, אֵימָא לִיחַיַּיב! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: אֶחָד נוֹתֵן אֶת הָאֵפֶר וְאֶחָד נוֹתֵן אֶת הַמַּיִם — הָאַחֲרוֹן חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּגַבֵּל. וְדִילְמָא מַאי ״אֵפֶר״ — עָפָר דְּבַר גִּיבּוּל הוּא?! וְהָתַנְיָא ״אֵפֶר״, וְהָתַנְיָא ״עָפָר״! מִידֵּי גַּבֵּי הֲדָדֵי תַּנְיָא? תָּנוּ רַבָּנַן: פּוֹתְקִין מַיִם לַגִּינָּה עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה וּמִתְמַלֵּאת וְהוֹלֶכֶת כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, וּמַנִּיחִין מוּגְמָר תַּחַת הַכֵּלִים עֶרֶב שַׁבָּת וּמִתְגַּמְּרִין וְהוֹלְכִין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, וּמַנִּיחִין גׇּפְרִית תַּחַת הַכֵּלִים עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה וּמִתְגַּפְּרִין וְהוֹלְכִין כׇּל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ, וּמַנִּיחִין קִילוֹר עַל גַּבֵּי הָעַיִן וְאִיסְפְּלָנִית עַל גַּבֵּי מַכָּה עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה וּמִתְרַפֵּאת וְהוֹלֶכֶת כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אֲבָל אֵין נוֹתְנִין חִטִּין לְתוֹךְ הָרֵיחַיִם שֶׁל מַיִם אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁיִּטָּחֲנוּ מִבְּעוֹד יוֹם. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁמַעַת קוֹל. אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: וְלֵימָא מָר מִשּׁוּם שְׁבִיתַת כֵּלִים! דְּתַנְיָא: ״וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ״ — לְרַבּוֹת שְׁבִיתַת כֵּלִים. אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: מִשּׁוּם שְׁבִיתַת כֵּלִים. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ לְבֵית הִלֵּל אִית לְהוּ שְׁבִיתַת כֵּלִים דְּאוֹרָיְיתָא, גׇּפְרִית וּמוּגְמָר מַאי טַעְמָא שָׁרוּ? מִשּׁוּם דְּלָא קָעָבֵיד מַעֲשֶׂה. אוּנִּין שֶׁל פִּשְׁתָּן מַאי טַעְמָא שָׁרוּ — מִשּׁוּם דְּלָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה, וּמֵינָח נַיְיחָא. מְצוּדַת חַיָּה וְעוֹף וְדָגִים דְּקָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה, מַאי טַעְמָא שָׁרוּ? הָתָם נָמֵי בְּלֶחִי וְקוּקְרֵי דְּלָא קָעָבֵיד מַעֲשֶׂה. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא אָמַר רַב אַסִּי: מַאן תְּנָא שְׁבִיתַת כֵּלִים דְּאוֹרָיְיתָא — בֵּית שַׁמַּאי הִיא וְלָא בֵּית הִלֵּל, לְבֵית שַׁמַּאי בֵּין קָעָבֵיד מַעֲשֶׂה בֵּין דְּלָא קָעָבֵיד מַעֲשֶׂה — אָסוּר. לְבֵית הִלֵּל אַף עַל גַּב דְּקָעָבֵיד מַעֲשֶׂה — שְׁרֵי. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ דִּלְבֵית שַׁמַּאי אַף עַל גַּב דְּלָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה — אָסוּר, אִי הָכִי,

עם השמש בעוד החמה זורחת: כלי לבן שהוא קשה לכבס וצריך ג' ימים ומחמירין על עצמן כב"ש: שטוענין את הזיתים בקורות בית הבד ואת הענבים בעיגולי הגת שלא היו עוצרין אותן בגלגל כמו שלנו אלא טוענין אותן בקורות כבדין והני דגת קרי עיגולין שהיו דפין עבין עשוין כעיגולין ושוין שטוענין אותן מבעוד יום והמשקה הולך וזב כל השבת ובגמרא (דף יט.) פריך מאי שנא דלא פליגי ב"ש בהא ומפרש משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת דכי אמרי' סחיטת זיתים וענבים אב מלאכה בפ' חבית שנשברה (לקמן שבת דף קמג:) הני מילי בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו והיא תולדה דדש אבל הכא אין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים וכן ענבים דורכין אותן תחלה ברגל ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ולא דמי לדש: גמ' מאי שנא בכולהו כו' ל"ג לה הכא אלא לקמן במשנה ושוין שטוענין: מאן תנא נתינת מים לדיו ואע"פ שלא גיבל הדיו זו היא שרייתן והוי לישה דידיה בהכי ומיחייב משום לש דהא מתני' ליכא גבול ואפליגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת הוא: האחרון חייב משום לש שהוא אב מלאכה: אפר לאו בר גיבול הוא: עפר בר גיבול הוא לטיט של בנין: והא תניא תרתי מתניתא חדא דאפר וחדא דעפר מידי גבי הדדי תנינהו חדא תניא ר' חייא וחדא תניא רבי אושעיא וחדא מינייהו תניא לעפר בלשון אפר: פותקין פותחין עושין נגר קטן משפת המעין לגנה: מוגמר לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף: גפרית תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנן בגפרית והן משחירות וניכרות וקורין נייל"ר: קילור תחבושת שקורין לוז"א: ואספלנית רטייה: ברחיים של מים וכ"ש ברחיים של יד ושל חמור דאדם מצווה על שביתת בהמתו: שיטחנו מבעוד יום מפני שמשמעת את הקול ואוושא מילתא בשבת ואיכא זילותא: לרבות שביתת כלים דכתיב לעיל מינה למען ינוח שורך וחמורך וגו': והשתא דאמרת בית הלל אית להו שביתת כלים דהא על כרחיך האי מתניתא בית הלל מדשרי בהנך וקתני דרחיים אסור משום שביתת כלים: מוגמר וגפרית אמאי שרו וה"ה לכל הנך דמתני' הרי המוגמר מונח בערדסקאות ונמצא כלי עושה מלאכה: לא קא עביד הכלי שום מעשה אלא מונח על הארץ והן בתוכו אבל הרחיים עבדי מעשה ולב"ש כיון דמונחין בגווה היינו מעשה דיליה: מצודות דקא עבדי מעשה שהפח נקשר ותופס העוף וכן יקוש שפושטים לחיות ללוכדן ברגלים כשנוגעין בו קופץ ומתחבר מאליו ולוכד: בלחי חכה שקורין איימ"א שהדג בולעו ומהדקו והכלי אינו זז ממקומו: וקוקרי שעושין סלים פיה אחד רחב ופיה השני קצר מאד והדג (ס"א והחיה) נכנס שם ומוציא ראשו בפי הקצר ואין גופו יכול לצאת וכשבא להחזיר ראשו לפנים ראשי קרומות נכנסין לו תחת לחיו דהשתא לא עביד כלי מידי: והשתא דאמרת כו' ב"ש היא והא דריחים ב"ש וב"ש לא שני להו בין היכא דעביד כלי מעשה בין היכא דלא עביד דהא אסרי באונין דמתני' וכיון דב"ש היא: