תלמוד בבלי סדר מועד מסכת שבת דף קמז-א
הַמְנַעֵר טַלִּיתוֹ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּחַדְתֵי, אֲבָל בְּעַתִּיקֵי — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּאוּכָּמֵי, אֲבָל בְּחִיוָּרֵי וְסוּמָּקֵי — לֵית לַן בַּהּ, וְהוּא דְּקָפֵיד עֲלַיְיהוּ.
עוּלָּא אִיקְּלַע לְפוּמְבְּדִיתָא, חֲזָא רַבָּנַן דְּקָא מְנַפְּצִי גְּלִימַיְיהוּ, אָמַר: קָמְחַלְּלִין רַבָּנַן שַׁבְּתָא. אֲמַר לְהוּ רַב יְהוּדָה: נְפוּצוּ לֵיהּ בְּאַפֵּיהּ, אֲנַן לָא קָפְדִינַן מִידֵּי.
אַבָּיֵי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי כּוּמְתַּאי. [חֲזָא דְּאִיכָּא] טַלָּא עֲלֵיהּ, הֲוָה קָמְחַסֵּם לְמִיתְּבֵהּ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: נְפוֹץ שְׁדִי, אֲנַן לָא קָפְדִינַן מִידֵּי.
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית מְקוּפֶּלֶת מוּנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵיפוֹ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: סוֹחֲרֵי כְּסוּת הַיּוֹצְאִים בְּטַלִּיתוֹת מְקוּפָּלוֹת וּמוּנָּחוֹת עַל כְּתֵיפָן בַּשַּׁבָּת — חַיָּיבִין חַטָּאת. וְלֹא סוֹחֲרֵי כְּסוּת בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל אָדָם. אֶלָּא שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל מוֹכְרִין לָצֵאת כָּךְ.
וְחֶנְוָנִי הַיּוֹצֵא בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִין לוֹ בִּסְדִינוֹ — חַיָּיב חַטָּאת. וְלֹא חֶנְוָנִי בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל אָדָם. אֶלָּא שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי לָצֵאת כָּךְ. וְהָרָטָנִין יוֹצְאִין בְּסוּדָרִין שֶׁעַל כְּתֵיפָן. וְלֹא רָטָנִין בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל אָדָם. אֶלָּא שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל רָטָנִין לָצֵאת בְּכָךְ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּהוּרְקָנוֹס בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקָנוֹס שֶׁיָּצָא בְּסוּדָר שֶׁעַל כְּתֵיפוֹ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁנִּימָא כְּרוּכָה לוֹ בְּאֶצְבָּעוֹ, וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמְרוּ: אֲפִילּוּ אֵין נִימָא כְּרוּכָה לוֹ בְּאֶצְבָּעוֹ. דָּרֵשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: הֲלָכָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִימָא כְּרוּכָה לוֹ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו.
עוּלָּא אִיקְּלַע לְבֵי אַסִּי בַּר הִינִי, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: מַהוּ לַעֲשׂוֹת מַרְזֵב בְּשַׁבָּת? אֲמַר לְהוּ, הָכִי אָמַר רַבִּי אִלְעַי: אָסוּר לַעֲשׂוֹת מַרְזֵב בְּשַׁבָּת. מַאי מַרְזֵב? אָמַר רַבִּי זֵירָא: כִּיסֵי בָּבְלָיָיתָא.
רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. וְהָכִי מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. אָמַר רַב פָּפָּא: נְקוֹט הַאי כְּלָלָא בִּידָךְ: כׇּל אַדַּעְתָּא לְכַנּוֹפֵי — אָסוּר, כֹּל דִּלְהִתְנָאוֹת — שְׁרֵי. כִּי הָא דְּרַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי מִתְנָאֶה בִּסְדִינוֹ הֲוָה.
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: פַּעַם אַחַת יָצָא רַבִּי לַשָּׂדֶה וְהָיוּ שְׁנֵי צִידֵּי טַלִּיתוֹ מוּנָּחִין עַל כְּתֵיפוֹ. אָמַר לְפָנָיו יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵירוּז בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר: בָּזוֹ לֹא חִיֵּיב רַבִּי מֵאִיר חַטָּאת? אָמַר לוֹ: דִּקְדֵּק רַבִּי מֵאִיר עַד כָּאן? שִׁלְשֵׁל רַבִּי טַלִּיתוֹ.
כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: לֹא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵירוּז הֲוָה אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן כְּפוֹסַאי הָיָה, חֲתָנוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר: בָּזוֹ לֹא חִיֵּיב רַבִּי עֲקִיבָא חַטָּאת? אָמַר לוֹ: דִּקְדֵּק רַבִּי עֲקִיבָא עַד כָּאן? שִׁלְשֵׁל רַבִּי טַלִּיתוֹ. כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה אָמַר: ״נִשְׁאַל״ אִיתְּמַר.
מַתְנִי׳ סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין, אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין. וְלֹא מִתְגָּרְרִין. אֵין יוֹרְדִין לְקוֹרְדִימָא, וְאֵין עוֹשִׂין אַפִּיקְטְוִיזִין, וְאֵין מְעַצְּבִין אֶת הַקָּטָן, וְאֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר, מִי שֶׁנִּפְרְקָה יָדוֹ וְרַגְלוֹ לֹא יִטְרְפֵם בְּצוֹנֵן, אֲבָל רוֹחֵץ הוּא כְּדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא — נִתְרַפֵּא.
גְּמָ׳ המנער טליתו מן העפר:
חייב חטאת דזהו ליבונה:
אלא באוכמי שהאבק מקלקל מראיתה וקפיד עליה:
והוא דקפיד עלייהו ללובשן עד שינערם:
קמחללי שבתא וגלימי אוכמי הוו:
לא קפדינן לא איכפת לן אם יש עליה אבק הלכך לאו ליבון הוא:
כומתאי כובעי:
הוה קא מחסם לשון לא תחסום (דברים כה):
למיתבא ליה שצריך לנער הטל מעליה:
בטלית מקופלת לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפיו:
חייב חטאת שאין זה דרך מלבוש:
והרטנין על שם מקום:
נימא כרוכה על אצבעו שלא יפול מכתפיו:
בר היני:
מרזב מפרש לקמיה:
כיסוי בבלייתא שמסלקין בגדיהם מן הארץ כשהן ארוכין וכופלין אותו כלפי מעלה פרונצי"ש (קפלים) ומחזיקין אותן ע"י חוטין והיינו כמין כיס וכמו מרזב:
אסור משום תקוני מנא:
הכי מאי קולט חלוקו (בפניו) בענין אחד ושואלו כגון זה מרזב או לא וחוזר וקולטו בענין אחר ושואלו:
לכנופי שיהא מתוקן תמיד להעמיד קיפולו לעולם:
להתנאות לפי שעה:
מתנאה בסדינו אחר שנתעטף היה מתקנו על גופו ומיישבו ובחול קאמר כלומר אלמא דאורחיה בהכי וה"ה לשבת:
שני צידי טליתו שבימינו ובשמאלו לצד הקרקע:
בן זירוז בזו לא חייב ר"מ חטאת בתמיה דאין זה דרך מלבוש אלא דרך משוי:
דקדק ר"מ ע"כ בתמיה לחייב חטאת בדבר הדומה להיות מותר כזה שאינה מקופלת ואחוריה נופלין למטה מכתפיו אלא שצידיה היו מונחין על כתפו:
שלשל הורידה למטה שקבל דבריו:
נשאל איתמר לא אירע מעשה זה לרבי אלא שאלו לפניו מהו לצאת בו ובקש להתיר עד שאמרו לפניו משום רבי מאיר חייב חטאת דאיהו סבר הואיל ואינה מקופלת שהרי אחוריה היו נופלין למטה מן כתפיו אלא שצידיה היו מונחים על כתפיו הוה סבר דרך מלבוש הוא:
מתני' מי מערה מי מקוה מקורה שהוא חם ואין חומו יוצא ודוקא חמין נקט ומש"ה קתני הרוחץ דיעבד:
ונסתפג וקינח:
אפי' בעשר אלונטיות סדינין שמקנחין בהן וסיפג בהן זה אחר זה ורבותא היא דלא נפישי מיא בכל חד אפ"ה לא יביאם בידו בתוך ביתו אפי' ע"י עירוב שמא ישכח ויסחט בבואו:
אבל עשרה בני אדם הואיל ומרובין הן מדכרי אהדדי:
מסתפגין באלונטית אחת והיינו נמי רבותא דחדא אלונטית לעשרה נפישא ביה מיא אפילו הכי מביאין אותה בידים:
פניהם ידיהם ורגליהם אורחא דמילתא נקט וה"ה לכל גופם:
סכין שמן בשבת:
וממשמשין ביד על כל הגוף להנאה:
אבל לא מתעמלין לשפשף בכח:
ולא מתגררין גרסינן במגררת שקורין אשטרייל"א דהוי עובדא דחול:
לקורדימא שם הנהר ובגמ' מפרש טעמא:
אפיקטויזין להקיא:
ואין מעצבין את הקטן לשון ידיך עצבוני (איוב י׳:ח׳) שמתקנים ומיישבין עצמותיו וחוליות שדרתו כמדת צלמו ובגמרא אמר טעמא:
ואין מחזירין את השבר עצם שנשבר. כל רפואה אסורה משום שחיקת סמנין:
נפרקה אלויישי"ר בלעז שיצא העצם מפרק שלו:
לא יטרפם לשון ביצים טרופות בקערה (חולין דף סד.):
חומר בקדש מבתרומה ומבחטאת שהכל נאמנין על החטאת ואין הכל נאמנין לא על הקדש ולא על התרומה חומר בחטאת שהטהור [לקודש ולתרומה] טמא לחטאת יש מינין לקדש ולתרומה ואין מינין לחטאת אונן אסור במעשר ומותר בתרומה ובפרה טבול יום אסור בתרומה ומותר במעשר ובפרה מחוסר כפרה אסור בפרה ומותר במעשר ובתרומה.אמר רבי יוסי מנין לרביעי בקדש שהוא פסול ודין הוא ומה מחוסר כפורים שאין פסול בתרומה פוסל רביעי שהוא פסול בתרומה אינו דין שיפסול בקדש למדנו לשלישי מן הכתוב ולרביעי מקל וחומר.אמר ר' נחמיה מפני מה הכל נאמנין <לא> על הקדש ולא על התרומה שלא יהא כל אחד ואחד אומר הריני בונה [מזבח] לעצמי הריני שורף פרה לעצמי שנאמר (במדבר י״ח:ז׳) ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח יכול אף [לתרומת מעשר וחלה] ת"ל ולמבית לפרוכת מה מבית לפרוכת מיוחד שאין לדעתן של ישראל יצאת תרומה [ותרומת מעשר] וחלה שיש לדעתן של ישראל רבי יהודה אומר הרי הוא אומר (במדבר י״ט:ט׳) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה שהכל נאמנין על שמירתה ספק רשות עם הארץ מדרסו והסיטו טהורין לחולין וטמאין לתרומה. תוספתא חגיגה פרק ג תוס ט משנה: תלמוד ירושלמי קידושין פרק ב הלכה ו