תלמוד בבלי סדר מועד מסכת שבת דף קיא-א

הַכֹּל מוֹדִים בִּמְחַמֵּץ אַחַר מְחַמֵּץ שֶׁהוּא חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ״, ״לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ״. בִּמְסָרֵס אַחֵר מְסָרֵס שֶׁהוּא חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת״, אִם עַל כָּרוּת חַיָּיב, עַל נָתוּק לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא, לְהָבִיא נוֹתֵק אַחַר כּוֹרֵת שֶׁהוּא חַיָּיב. וְאֶלָּא בְּזָקֵן. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֵן הֵן הֶחְזִירוּנִי לְנַעֲרוּתִי! אֶלָּא בְּאִשָּׁה. וּלְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא דְּאָמַר עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ״ — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בִּזְקֵינָהּ, אִי נָמֵי בַּעֲקָרָה. מַתְנִי׳ הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו — לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְּדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא — נִתְרַפֵּא. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמׇתְנָיו — לָא יָסוּךְ יַיִן וָחוֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא שֶׁמֶן וֶורֶד. בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּן לָסוּךְ בְּחוֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם. גְּמָ׳ רָמֵי לֵיהּ רַב אַחָא אֲרִיכָא דְּהוּא רַב אַחָא בַּר פָּפָּא לְרַבִּי אֲבָהוּ: תְּנַן, הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו — לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ. לְמֵימְרָא דְּחוֹמֶץ מְעַלֵּי לְשִׁינַּיִם?! וְהָכְתִיב: ״כַּחֹמֶץ לַשִּׁינַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם״! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּקִיּוּהָא דְפֵרֵי, הָא בְּחַלָּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא בְּחַלָּא: הָא דְּאִיכָּא מַכָּה, הָא דְּלֵיכָּא מַכָּה. אִיכָּא מַכָּה — מַסֵּי, לֵיכָּא מַכָּה — מְרַפֵּי. לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ. וְהָתַנְיָא: לֹא יְגַמֵּעַ וּפוֹלֵט, אֲבָל מְגַמֵּעַ וּבוֹלֵעַ! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין, מְגַמֵּעַ וּפוֹלֵט תְּנַן. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מְגַמֵּעַ וּבוֹלֵעַ, כָּאן — לִפְנֵי טִיבּוּל, כָּאן — לְאַחַר טִיבּוּל. וְנֵימָא: מִדְּלִפְנֵי טִיבּוּל שְׁרֵי — לְאַחַר טִיבּוּל נָמֵי שְׁרֵי. דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרָבָא דְּאִית לֵיהּ ״הוֹאִיל״. דְּאָמַר רָבָא: לֵיכָּא מִידֵּי דִּבְשַׁבָּת שְׁרֵי וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר, הוֹאִיל דִּבְשַׁבָּת שְׁרֵי — בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נָמֵי שְׁרֵי! הֲדַר בֵּיהּ רָבָא מֵהָךְ. מִמַּאי דְּמֵהָךְ הֲדַר בֵּיהּ, דִילְמָא מֵהַהִיא הֲדַר בֵּיהּ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: כׇּל חַיָּיבֵי טְבִילוֹת טוֹבְלִין כְּדַרְכָּן, בֵּין בְּתִשְׁעָה בְּאָב בֵּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמׇתְנָיו כּוּ׳. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. לְמֵימְרָא דְּרַב כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַאי מְסוֹכַרְיָיא דְּנָזְיָיתָא

הכל מודים אע"פ שנחלקו בבכור שאחזו דם אי מקיזין או אין מקיזין דהוי מטיל מום בבעל מום ואיכא למאן דשרי להקיזו ולעשות בו מום מודין הם במחמץ מנחה אחר מחמץ שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ: דכתיב לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ אפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה כו' והכל מודים שאם לשה הראשון בחימוץ ובא השני וערכה בחימוץ והשלישי אפאה כולם חייבין: כורת שאינו נותקן לגמרי אלא חותכן ותלויין בכיס: אלא בזקן שפסק מלידה: והא אמר ר' יוחנן בפרק מי שאחזו במסכת גיטין: הן הן החזירוני לנערותי הרפואות האמורות שם למי שאינו בריא בתשמיש ואמר ר' יוחנן לאחר שזקנתי החזירוני אותן רפואות לנערותי לתשמיש אלמא זקן מוליד: אלא באשה שאינו מצווה בפריה ורביה כדאמרי' ביבמות פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש ואין דרכה של אשה לכבש: מתני' מטבל כדרכו מאכלו ופתו בחומץ: לא יסוך בהן יין וחומץ דאין אדם סך אותו אלא לרפואה: אבל לא שמן וורד לפי שדמיו יקרין ואינו מצוי ומוכחא מילתא דלרפואה עביד: שכן דרכן לסוך בחול בלא מכה: גמ' קיוהא יין שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשינים: ליכא מכה מרפי צומת הבשר והשינים נרפים רחוקין זה מזה דשיילצי"ר מתחלצות: לא יגמע ופולט דמוכח דלרפואה היא: לפני טיבול לפני אכילה מותר שדרכן היה לטבול בחומץ בכל יום והרואה אומר זהו טיבולו ולאחר טיבול אסור הכל יודעין שכבר סעד וטבל כל צרכו: ונימא מדלפני טיבול שרי כו' דאין לך שאסור למקצת השבת ומותר למקצתו דהא שמעינן לרבא בפרק י"ט במסכת ביצה דאמר גבי טבילה הואיל בכי האי גוונא דקתני התם דאין מטבילין כלים בשבת ואדם טובל ואמרינן כלים מ"ט לא אמר רבא מפני שנראה כמתקן כלי אבל אדם נראה כמיקר ואמרי' תינח בשבת דשריא רחיצה ביוה"כ דאסור רחיצה והכל יודעין דטובל הוא ומתקן עצמו מאי איכא למימר הא איכא למיגזר אטו מתקן עור צבי ואמר רבא ליכא מידי דאיסור שבת דבשבת לישתרי וביוה"כ ליתסר והואיל ובשבת לא הוה למיסריה ביוה"כ נמי לא גזור עליה: הכא גרסי' הדר ביה רבא מהא דקודם טיבול ומוקי מתניתין במגמע ופולט כאביי וזו נאמרה תחלה והדר ביה: דילמא מההיא הדר ביה וסבר דביום הכפורים אסור לטבול ולא אמרינן הואיל וההיא איתמר ברישא: למימרא דרב בקולי (נ"א בכולי) שבת סבירא ליה כר' שמעון והא אמר כו': האי מסוכרייא בגד כורכין בברזא חבית של חרס מפני שאין הנקב שוה: