תלמוד בבלי סדר מועד מסכת שבת דף צד-ב
אַף בְּמוֹצִיא אֶת הַמֵּת לְקוֹבְרוֹ. אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמָר לַחְפּוֹר בּוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת בּוֹ — דְּחַיָּיב. פְּשִׁיטָא, דְּאִי הָא נָמֵי מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ הִיא, אֶלָּא מְלָאכָה שֶׁצְּרִיכָה לְגוּפָהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? מַהוּ דְתֵימָא, עַד דְּאִיכָּא לְגוּפוֹ וּלְגוּפָהּ, כְּגוֹן מָר לַעֲשׂוֹת לוֹ טַס וְלַחְפּוֹר, סֵפֶר תּוֹרָה לְהַגִּיהַּ וְלִקְרוֹת בּוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן.
הָהוּא שָׁכְבָא דַּהֲוָה בִּדְרוֹקֶרֶת, שְׁרָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְאַפּוֹקֵיהּ לְכַרְמְלִית. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן אֲחוּהּ דְּמָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא לָרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּמַאן, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אֵימַר דְּפָטַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מֵחִיּוּב חַטָּאת, אִיסּוּרָא דְרַבָּנַן מִיהָא אִיכָּא! אֲמַר לֵיהּ: הָאֱלֹהִים, דְּעָיְילַתְּ בֵּיהּ אַתְּ? וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה שְׁרֵי, דְּמִי קָאָמֵינָא לִרְשׁוּת הָרַבִּים? לְכַרְמְלִית קָאָמֵינָא, גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת ״לֹא תַעֲשֶׂה״ שֶׁבַּתּוֹרָה.
תְּנַן הָתָם: הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טוּמְאָה וְהַכֹּוֶה [אֶת] הַמִּחְיָה עוֹבֵר בְּ״לֹא תַעֲשֶׂה״. אִיתְּמַר: אַחַת מִשְּׁתַּיִם חַיָּיב, אַחַת מִשָּׁלֹשׁ — רַב נַחְמָן אָמַר חַיָּיב, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר פָּטוּר. רַב נַחְמָן אָמַר חַיָּיב — אַהְנִי מַעֲשָׂיו, דְּאִי מִשְׁתַּקְלָא חֲדָא אַחֲרִיתִי אָזְלָה לַהּ טוּמְאָה. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר פָּטוּר — הַשְׁתָּא מִיהַת הָא אִיתָא לְטוּמְאָה.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דִּתְנַן: וְכֵן כְּזַיִת מִן הַמֵּת וּכְזַיִת מִן הַנְּבֵילָה — חַיָּיב, הָא חֲצִי זַיִת — פָּטוּר, וְהָתַנְיָא: ״חֲצִי זַיִת — חַיָּיב״! — מַאי לָאו, הָא דְּתַנְיָא ״חַיָּיב״ — דְּאַפֵּיק חֲצִי זַיִת מִכְּזַיִת, וְהָא דִּתְנַן ״פָּטוּר״ — דְּאַפֵּיק חֲצִי זַיִת מִכְּזַיִת וּמֶחֱצָה. וְרַב נַחְמָן: אִידֵּי וְאִידֵּי חַיָּיב, וְהָא דִּתְנַן ״פָּטוּר״, דְּאַפֵּיק חֲצִי זַיִת מִמֵּת גָּדוֹל.
מַתְנִי׳ גְּמָ׳ וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחֲלוֹקֶת לְעַצְמוֹ, אֲבָל לַחֲבֵירוֹ — דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר. פְּשִׁיטָא, ״צִפׇּרְנָיו״, תְּנַן! מַהוּ דְתֵימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲבֵירוֹ נָמֵי מְחַיַּיב, וְהָא דְּקָתָנֵי ״צִפׇּרְנָיו״ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן, קָא מַשְׁמַע לַן.
וְכֵן שְׂעָרוֹ כּוּ׳. תָּנָא: הַנּוֹטֵל מְלֹא פִי הַזּוּג — חַיָּיב. וְכַמָּה מְלֹא פִי הַזּוּג? אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁתַּיִם. וְהָתַנְיָא: וְלַקׇּרְחָה שְׁתַּיִם! אֵימָא: וְכֵן לַקׇּרְחָה שְׁתַּיִם.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַנּוֹטֵל מְלֹא פִי הַזּוּג בְּשַׁבָּת — חַיָּיב. וְכַמָּה מְלֹא פִי הַזּוּג — שְׁתַּיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַת, וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּמְלַקֵּט לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחוֹרוֹת, שֶׁאֲפִילּוּ אַחַת חַיָּיב. וְדָבָר זֶה אַף בַּחוֹל אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה״.
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: צִפּוֹרֶן שֶׁפֵּירֵשׁ רוּבָּהּ, וְצִיצִין שֶׁפֵּרְשׁוּ רוּבָּן, בַּיָּד — מוּתָּר, בִּכְלִי — חַיָּיב חַטָּאת. מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּבִכְלִי חַיָּיב חַטָּאת, וּבַיָּד מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה?! הָכִי קָאָמַר: פֵּירְשׁוּ רוּבָּן, בַּיָּד — מוּתָּר, בִּכְלִי — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. לֹא פֵּירְשׁוּ רוּבָּן, בַּיָּד — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, בִּכְלִי — חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב יְהוּדָה: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁפֵּרְשׁוּ כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ.
וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת כּוּ׳. גּוֹדֶלֶת, כּוֹחֶלֶת וּפוֹקֶסֶת מִשּׁוּם מַאי מְחַיְּיבָא? אָמַר רַבִּי אָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: גּוֹדֶלֶת — מִשּׁוּם אוֹרֶגֶת, כּוֹחֶלֶת — מִשּׁוּם כּוֹתֶבֶת, פּוֹקֶסֶת — מִשּׁוּם טוֹוָה. אֲמַרוּ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: וְכִי דֶרֶךְ אֲרִיגָה בְּכָךְ, וְכִי דֶרֶךְ כְּתִיבָה בְּכָךְ, וְכִי דֶרֶךְ טְוִיָּה בְּכָךְ?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, אף במוציא את המת לקוברו ולא תימא לא פטר אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה דאפילו הוא צורך המת פטור:
מר לחפור בו שהוא צורך המוציא:
מר לעשות לו טס ולחפור מרה שנרצף פיו וצריך להושיב עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור:
להגיה ולקרות:
לאפוקיה לכרמלית שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק:
לא תעשה לאו דלא תסור כי הכא:
התולש סימני טומאה שתי שערות לבנות שהבהרת מטמאה בהן:
והכוה את המחיה מחית בשר חי והוא סימן טומאה בשאת והכוה זה לבטלה משום מחיה ולטהרה:
עובר בלא תעשה דהשמר בנגע הצרעת (דברים כד):
אחד מב' שלא היו בה אלא שתי שערות ותלש האחד:
חייב דשקלא לטומאה שאין מטמאה בפחות מב' דהכי ילפינן לה בת"כ שיער שנים וחייב מלקות:
מאי לאו הא דתני חייב דאפיק חצי זית מכזית דשקליה ובצריה לשיעורא:
והא דתני פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה דאף על גב דמצמצם לשיעור לאו מילתא היא ולא אמרינן אהני דאי שקיל מיניה פורתא תו ליתא לשיעורא:
ממת גדול דלא אהני מידי:
מתני' וכן שערו תולש שער ראשו בידיו:
וכן הגודלת שערה:
וכן הכוחלת עיניה:
וכן הפוקסת יש מרבותי אומרים מתקנת שערה במסרק או בידי' ויש שמפרשין טחה כמין בצק על פניה וכשנוטלו מאדים הבשר:
רבי אליעזר מחייב בכולם חטאת וחכמים אוסרין משום שבות וטעמא דרבי אליעזר מפרש בגמרא משום מאי מיחייב:
גמ' מחלוקת ביד בהא שנוטלן בידו ולא בכלי הוא דפטרי רבנן שאין דרך גזיזה בכך בחול:
מהו דתימא בכלי נמי פטרי רבנן דאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה:
מחלוקת לעצמו בהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי:
אבל לחברו אין יכול לאמן את ידו ליטול יפה בלי כלי:
פשיטא צפרניו תנן של עצמו:
הנוטל מלא פי הזוג מלא ראש המספרים:
חייב בשבת לרבנן בכלי לר' אליעזר אף ביד וזהו שיעורו:
והא תניא בההיא ברייתא בסיפא ולקרחה שהזהירה תורה לא תשימו קרחה (דברים י״ד:א׳) שתים הוי קרחה מכלל דפי הזוג לאו ב' שערות נינהו:
תניא נמי הכי כרב יהודה דאמר שתים:
רבי אליעזר אומר באחת הוא חייב ולא בעינן מלא פי הזוג:
אחת חייב שבאחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן:
שמלת אשה ודרך הנשים להקפיד על כך ולהתנאות:
ציצין כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן:
שפירשו רובן קרובין לינתק:
מי איכא מידי כו' כיון דבכלי חייב חטאת ביד איכא שבות גזירה אטו כלי:
כלפי מעלה לצד הצפורן התחילו לפרוש דקא מצערו ליה טפי:
משום כותבת שמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות:
טווה שמתקנת שערה בין אצבעותיה ופושטתו כשהוא נכרך ולשון השני עושה מאותו בצק כמין חוט:
וְהָיָ֣ה ׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי־אַ֠דְמָתֶ֠ךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִירֹֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר־אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ׃בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכׇּל־הָעַמִּ֑ים לֹא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֛ עָקָ֥ר וַֽעֲקָרָ֖ה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ׃ מקרא דברים פרק ז פסוק טו התמידין [הנדרים] והנדבות והבכורות והמעשרות ומוספי שבת חטאת [צבור] ועולותיהן ועולות חובה של יחיד עבודתן ואכילתן במשמר הקבוע שתי הלחם עבודתן ואכילתן בכל המשמרות מפני שהן [באות חובת הרגל לחם הפנים עבודתן במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות כיצד הוא עושה נותן חצי חלה לכל משמר ומשמר והן מתחלקין ביניהן ר' יהודה אומר [זה היה מחלק לחם הפנים יוצא ועומד] על הרובד שבאולם מפריש ומניח מפריש ומניח וכל אחד ואחד בא ונוטל חלקו ולבעלי מומין שבכהונה מוציאין להם חלקם [לחוץ] מפני שאין יכולין להכנס בין האולם ולמזבח.משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומוספין הנכנס מקריב תמיד של בין הערבים [ולחם] הפנים מפני מה משמר הנכנס חולק בצפון מפני שקרוב לעבודה עשרים וארבע טבעות היו שם כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה עשרים וארבע חלונות היו שם כנגד עשרים וארבע משמרות.בלגה לעולם חולקת בדרום וטבעתה [קבועה וחלונה סתומה] מפני מרים בת בלגה [שנעשית מומרת] ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי נכרים וכשנכנסו נכרים להיכל [באתה וטפחה על גגו של מזבח אמרה לו] לוקיס לוקיס אתה החרבת ממונם של ישראל ולא עמדת להם בעת צרתם ויש אומרים [מפני עכוב משמרות נכנס ישבב תחתיה לפיכך בלגה נראית יוצאה לעולם וישבב נראית נכנס לעולם כל השכנים הרעים לא קבלו שכר חוץ מישבב שהוא שכנה של בלגה וקבל שכר]. תוספתא סוכה פרק ד תוס יד