תלמוד בבלי סדר מועד מסכת שבת דף צב-ב
וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר אַנְשֵׁי הוּצָל עוֹשִׂין כֵּן — בָּטְלָה דַּעְתָּן אֵצֶל כׇּל אָדָם.
מַתְנִי׳ גְּמָ׳ אֶלָּא מַאי קוּשְׁיָא — דִּיּוּקָא דְמַתְנִיתִין קַשְׁיָא: הַמִּתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו — פָּטוּר, הָא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו — חַיָּיב. אֵימָא סֵיפָא: לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו הוּא דְּחַיָּיב, הָא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו פָּטוּר! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרַהּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ.
אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו דְּחַיָּיב — דְּאִיתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְלָא אִיתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ לָא לִיחַיַּיב — קָא מַשְׁמַע לַן דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁמִירָה פְּחוּתָה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שְׁמִירָה מְעוּלָּה דְּחַיָּיב.
וּלְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: הַמּוֹצִיא מָעוֹת בְּפוּנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַעְלָה — חַיָּיב. פִּיהָ לְמַטָּה — רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה: אִי אַתֶּם מוֹדִים בִּלְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו שֶׁהוּא חַיָּיב? וְאָמְרוּ לוֹ: וְאִי אַתָּה מוֹדֶה כִּלְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר?
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד וְהֵן אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. אֲנִי לֹא מָצָאתִי תְּשׁוּבָה לְדִבְרֵיהֶם וְהֵן לֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה לִדְבָרַי. מִדְּקָאֲמַר לְהוּ ״אִי אַתֶּם מוֹדִין״ — לָאו מִכְּלָל דְּפָטְרִי רַבָּנַן? וְלִיטַעְמָיךְ, דְּקָאָמְרִי לֵיהּ ״אִי אַתָּה מוֹדֶה״ — מִכְּלָל דִּמְחַיֵּיב רַבִּי יְהוּדָה? וְהָתַנְיָא: לְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר!
אֶלָּא: לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו, דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב. לְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ, דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר. כִּי פְּלִיגִי, בְּפוּנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַטָּה: מָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו, וּמָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ.
בֶּאֱמֶת אָמְרוּ הָאִשָּׁה כּוּ׳. [תָּנָא כׇּל ״בֶּאֱמֶת״ — הֲלָכָה הִיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין.] תָּנָא: שֶׁכֵּן לַבְלָרֵי מַלְכוּת עוֹשִׂין כֵּן.
מַתְנִי׳ גְּמָ׳ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמּוֹצִיא כִּכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּיב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם — רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא יָכוֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם — חַיָּיבִין, וְאִם לָאו — פְּטוּרִים, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בַּעֲשֹׂתָהּ״ — הָעוֹשֶׂה אֶת כּוּלָּהּ וְלֹא הָעוֹשֶׂה אֶת מִקְצָתָהּ, כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ אוֹחֲזִין בְּמַלְגֵּז וְלוֹגְזִין, בְּכַרְכֵּר וְשׁוֹבְטִין, בְּקוּלְמוֹס וְכוֹתְבִין, בְּקָנֶה וְהוֹצִיאוּהוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּעֲשֹׂתָהּ״ — הָעוֹשֶׂה אֶת כּוּלָּהּ וְלֹא הָעוֹשֶׂה מִקְצָתָהּ.
מתני' המתכוין להוציא לפניו כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלוין לפניו ובא לו לאחריו:
פטור דלא נתקיימה מחשבתו וה"ל כמתעסק ולא מתכוין:
לאחריו ובא לו לפניו חייב בגמ' מפרש טעמא:
סינר כעין מכנסיים קטנים וחוגרת אותו לצניעות ואם תלתה בו שום דבר להוציא ובא לו לצד אחר חייבת:
שכן ראוי להיות חוזר דרכו להיות חוזר סביבותיה ומתחלתה ידעה שסופו להתהפך:
ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין של מלך למוסרם לרצים אף הם חייבים בהוצאתן אפילו לא נתקיימה מחשבתן כגון הוציאן על מנת לתתן לרץ זה ונתנו לזה כך לשון רבותי ולבי מגמגם:
גמ' מי ששנה זו לא שנה זו ת"ק פטר בתרוייהו ותנא בתרא מחייב בתרוייהו:
ועלתה בידו שמירה פחותה ואנן סהדי דלא ניחא ליה אבל סיפא כל שכן דניחא ליה:
דיוקא דמתני' קשיא דיוקא דמצינן למידק ממתני':
לאחריו ובא לו לפניו הוא דחייב דעלתה בידו שמירה מעולה:
וחכמים פוטרין שאין דרך הוצאה בכך:
אני אמרתי דבר אחד אי אתם מודים כו':
והם אמרו דבר א' אי אתה מודה כו':
מכלל דמחייב רבי יהודה בתמיה הא ודאי דברי הכל פטור דלא מפקי אינשי הכי:
לאחריו ובא לו לאחריו דברי הכל חייב דיש מוציאין כן בשמירה פחותה:
לאחר ידו דברי הכל פטור דאין מוציאין כן:
מר מדמי לה לאחריו דשמירה פחותה היא ומר מדמי לה לאחר ידו דלא דמי למוציא לאחריו דהתם משתמרים הן מן הגנבים אבל אלו נופלין מאליהן ואין מוציאין כן:
שכן לבלרי מלכות עושין כן בדעתו למוסרן לזה ואין מוצאו ודבר המלך נחוץ ומצא אחר ומוסרו לו:
מתני' הוציאו שנים פטורין כדילפינן בעשותה יחיד ולא שנים:
חייבים וטעמא מפרש בגמרא:
זה יכול להוציאו לבדו וזה יכול להוציאו לבדו והוציאו שניהם:
ר"מ מחייב דלא דריש בעשותה להכי אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב"ד כדלקמן:
ור' יהודה פוטר דלאו אורחיה בהכי וסתם מתני' ר' יהודה היא:
זה אינו יכול וזה אינו יכול דאורחייהו להוציא בשנים בהא סבירא ליה לרבי יהודה כרבי מאיר דחייב ורבי שמעון פוטר דיליף מקראי כדלקמן:
זה יכול וזה אינו יכול והוציאו שניהן דברי הכל חייב ולקמן מפרש הי מינייהו חייב: ה"ג הוציאוהו שנים ר' מאיר מחייב ול"ג פטור:
ר' יהודה אומר אם לא יכול אחד כלומר כל אחד ואחד:
ואם לאו אלא זה יכול וזה יכול פטור וממילא דבכי האי גוונא ר' מאיר מחייב:
מלגז פורק"א בת ג' שיניים ומהפכין בה תבואה בגורן והוא מעמר דהוא אב מלאכה:
ולוגזין מאספין השבלין:
בכרכר ושובטין דהוא מיסך כדאמר בפרק כלל גדול (לעיל שבת דף עה) שובט הרי הוא בכלל מיסך:
בקנה והוציאוהו כו' וכל הנך זה יכול וזה יכול נינהו:
משנה: תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ד הלכה ד גמ׳ תלמוד בבלי ערכין דף כט עמוד ב