תלמוד בבלי סדר מועד מסכת שבת דף פה-א
וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן דְּחַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא לָא יָנְקִי מֵהֲדָדֵי.
וּמְנָלַן דְּהָא דְּקִים לְהוּ לְרַבָּנַן דְּחַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא מִילְּתָא הִיא? דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ [אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים]״ — גְּבוּל שֶׁגָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים לֹא תַסִּיג. מַאי ״גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים״? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ״אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״, אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא יוֹשְׁבֵי רָקִיעַ נִינְהוּ?! אֶלָּא שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בְּיִשּׁוּבָהּ שֶׁל אֶרֶץ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: מְלֹא קָנֶה זֶה לְזַיִת, מְלֹא קָנֶה זֶה לִגְפָנִים, מְלֹא קָנֶה זֶה לִתְאֵנִים. וְ״חֹרִי״ — שֶׁמְּרִיחִים אֶת הָאָרֶץ. וְ״חִוִּי״, אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁהָיוּ טוֹעֲמִין אֶת הָאָרֶץ כְּחִוְיָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: ״חֹרִי״ — שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּנֵי חוֹרִין מִנִּכְסֵיהֶן.
אָמַר רַב אַסִּי: עֲרוּגָה — תּוֹכָהּ שִׁשָּׁה חוּץ מִגְּבוּלֶיהָ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: עֲרוּגָה תּוֹכָהּ שִׁשָּׁה. גְּבוּלֶיהָ בְּכַמָּה? כְּדִתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹחַב — כִּמְלֹא רוֹחַב פַּרְסָה. אָמַר רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה — דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק״ — מָה רֶגֶל טֶפַח, אַף גְּבוּל נָמֵי טֶפַח.
אָמַר רַב: עֲרוּגָה — בְּחוּרְבָּה שָׁנִינוּ. וְהָאִיכָּא מָקוֹם קְרָנוֹת! אָמְרִי בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בִּמְמַלֵּא אֶת הַקְּרָנוֹת. וְלִיזְרַע מֵאַבָּרַאי וְלָא לִימַלֵּי מִגַּוַּאי!
ומנא לן דהא דקים להו לרבנן בשיעור יניקה מילתא היא למיסמך עלה ולומר בקיאין הן החכמים בעבודת אדמה לידע כמה יונקים שלא תתמה לומר מי הודיע לבריות שיעור יניקה ואיך יוכלו לעמוד על כן:
גבול רעך ליטע סמוך למיצר להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו הראשונים ומי הם ראשונים אמוריים וחויים שהיו בקיאים בכך כדאשכחן בבני שעיר:
מלא קנה זה קנה המדה שבו מודדין הקרקע:
לזית ראוי לגדל זיתים וזה לתאנה והיו יודעין להפריש את הארץ בין קנה לקנה בריחה וטעמה היכן לזיתים והיכן הוא לתאנים וממילא דבקיאים היו בשיעור יניקה:
שמריחין סרס את התיבה ודורשה:
וחוי למה נקרא חוי:
שטועמין את הארץ לאיזה דבר ראויה:
כחיויא כנחש שמאכלו עפר:
שנעשין בני חורים מנכסיהם שנטרדו מנחלתם ולא הוצרכו לעבוד אדמתן כדכתיב ובני עשו יירשום (דברים ב):
אמר רב אשי ערוגה שאמרו צריכה להיות ו' חוץ מגבוליה שהיו מניחין בערוגה קרקע חלק סביבות הזריעה למקום דישה כשהוא משקה הזרעים מהלך בגבולין ואשמעינן רב אשי דלא תימא ו' עם הגבולין וכשהניח טפח חלק לכאן וטפח חלק לכאן לא תהא ערוגה מקום יניקתה אלא ארבע ואין הפרש בין אמצעי לשכנגדו אצל הגבול אלא טפחיים:
בכמה כמה רחבן להיות ערוגה כהלכתה ותהא עליה תורת הערוגה לכל דבריה כדלקמן להתיר ראש תור ירק הנכנס לה והיוצא ממנה דכי ליתא כשיעורא לא חשיב למיהוי לה קולי שדה:
פרסה פרסת רגל:
והשקית ברגלך להטעין על כתפך מים ולהלך ברגלך סביבותיה להשקותה למ"ל ליה למכתב רגלך לומר שבמקום מהלכו להשקותה כשיעור רגל הוא:
אמר רב ערוגה בחורבה שנינו במשנתנו להתיר בה ה' זרעונין אבל לא שסביבותיה ערוגות שהרי לא פירשו לך אלא הפרש זרעונין שבתוכה ואם תזרע ערוגות סביבותיה לא תוכל להרחיק בין אותן שבתוכה ולזרוע אותן שברוחות הערוגה סמוך לגבול להרחיקה מן האמצעי כשיעורו לפי שאתה מקריבו אצל זרע הנזרע בחברתה אצל גבולה שאין ביניהן אלא שני טפחים של גבולי הערוגה ואנן ג' בעינן:
והא איכא מקום קרנות מאי דוחקיה דלא לאוקומיה בערוגה בין הערוגות מוקפת מכל צד ג' ערוגות שהן ח' כזה ולזרוע באמצע וכן בכולן ה' זרעונין והא איכא בכל ערוגה מקום קרנות זויותיה ואתה יכול להמשיך זרע גרעין שתזרע בצד גבולן של זו לצפון ושל זו לדרום של זו למזרח ושל זו למערב ולזרוע אותן גרעינין אצל הקרנות ואינך צריך להמשיכן מכנגד אותן שבחבירו מבפנים אלא הפרש טפח ואמאי אמר רב בערוגה שבחורבה שנינו:
בממלא את הקרנות רב מוקי מתניתין בממלא את כל הרוח של ערוגה לצפון מן המזרח למערב וכן רוח דרומי אבל המזרחי והמערבי זורע מעט ויניח הפרש מכאן ומכאן (כזה) וליזרע מאבראי ויקיפנה ערוגות מכל צד ואת הקרנות שבתוכה לא ימלא ומאי דוחקיה דרב לאוקמיה בערוגה שבחורבה שאין שם אלא היא:
בֵּינִי מַתְנִיתָא שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ׃ תלמוד ירושלמי הוריות פרק ב הלכה ו הלוקח מן הנחתום בסוריא צריך להפריש חלת דמאי דברי רבן גמליאל וחכ"א אין צריך להפריש חלת דמאי מנהר דרומה של כזיב ואילך שתי חלות דמאי ר"ש אומר אם לא תרם את האחד כשיעור לא יאכל מן השני.חלות הנכרים [בחוצה לארץ] ותרומת הנכרים בחו"ל מזריעין אותו שאינו חייב בחלה נאכלת לזרים.עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ובפרט ובברית מלח אלו הן עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולין עשר במקדש חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור וחטאת העוף ואשם תלוי ולוג שמן של מצורע שתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות והעומר ארבע בירושלים הבכורה והבכורים והמורם מתודה ואיל נזיר ועורות קדשים עשר בגבולין תרומה ותרומת מעשר וחלה ראשית הגז הזרוע והלחיים והקיבה ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והחרמים ושדה אחוזה וגזל גר כל אלו נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח לחייב על הכלל ולחייב על הפרט ליתן שכר על כלל וליתן שכר לפרט העובר עליהן כעובר משום כלל ומשום פרט. תוספתא חלה פרק ב תוס ט