תלמוד בבלי סדר מועד מסכת ראש השנה דף לג-ב

בְּקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ, כָּאן בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִינּוּךְ. וְהַמִּתְעַסֵּק לֹא יָצָא. הָא תּוֹקֵעַ לָשִׁיר — יָצָא. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הַתּוֹקֵעַ לָשִׁיר — יָצָא. דִּלְמָא תּוֹקֵעַ לָשִׁיר — נָמֵי מִתְעַסֵּק קָרֵי לֵיהּ. וְהַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק — לֹא יָצָא. אֲבָל הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמַּשְׁמִיעַ לְעַצְמוֹ, מַאי? יָצָא. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְשַׁמָּעֵיהּ: אִיכַּוַּון וּתְקַע לִי! דִּלְמָא אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא מִתְעַסֵּק, תְּנָא סֵיפָא נָמֵי מִתְעַסֵּק. מַתְנִי׳ סֵדֶר תְּקִיעוֹת: שָׁלֹשׁ שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ. שִׁיעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת, שִׁיעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלֹשׁ יְבָבוֹת. תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִּשְׁתַּיִם — אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אַחַת. מִי שֶׁבֵּירַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר — תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּיב, כָּךְ כׇּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּיב. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. גְּמָ׳ וְהָתַנְיָא: שִׁיעוּר תְּקִיעָה כִּתְרוּעָה! אָמַר אַבָּיֵי: תַּנָּא דִּידַן קָא חָשֵׁיב תְּקִיעָה דְּכוּלְּהוּ בָּבֵי וּתְרוּעוֹת דְּכוּלְּהוּ בָּבֵי. תַּנָּא בָּרָא קָא חָשֵׁיב חַד בָּבָא וְתוּ לָא. שִׁיעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁלֹשׁ יְבָבוֹת. וְהָתַנְיָא: שִׁיעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים! אָמַר אַבָּיֵי: בְּהָא וַדַּאי פְּלִיגִי, דִּכְתִיב: ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״יוֹם יַבָּבָא יְהֵא לְכוֹן״. וּכְתִיב בְּאִימֵּיהּ דְּסִיסְרָא: ״בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא״. מָר סָבַר גַּנּוֹחֵי גַּנַּח. וּמָר סָבַר יַלּוֹלֵי יַלֵּיל. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁבְּשׁוֹפָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה״. אֵין לִי אֶלָּא בַּיּוֹבֵל, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״ — שֶׁיִּהְיוּ כׇּל תְּרוּעוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ שְׁבִיעִי זֶה כָּזֶה. וּמִנַּיִן שֶׁפְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה״. וּמִנַּיִן שֶׁפְּשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר״. וְאֵין לִי אֶלָּא בַּיּוֹבֵל, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״.

קטן שהגיע לחינוך מתעסקין בהן שילמדו וכל שכן שאין מעכבין: מתעסק הוא דלא שאינו מתכוין לתקיעה ואפילו דלאו מצוה אלא מנבח נבוחי או שהיה נופח בשופר ועלתה בידו תקיעה אבל תוקע לשיר שמתכוין לתקיעה בעלמא יצא: תנא סיפא נמי מתעסק ולעולם השומע מן המשמיע לעצמו שלא נתכוון להוציא את השומעין לא יצא: מתני' סדר תקיעות שלש כו' אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות: שלש של שלש שלש תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת: שלש יבבות שלש קולות בעלמא כל שהוא: תקע בראשונה פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה: ומשך בשניה תקיעה של אחר התרועה משך כשתים לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות: אין בידו אלא אחת דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן: מי שבירך התפלל תפלת מוספין ובירך תשעה ברכות: תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות: גמ' תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי והכי קאמר שיעור שלש תקיעות כשלש התרועות: ותנא ברא קא חשיב דחדא בבא שיעור התקיעה כשיעור התרועה ותרוייהו חדא מילתא אמרי: שברים ארוכים מיבבות: אמר אביי בהא ודאי פליגי אע"ג דאוקימנא דברישא לא פליגי על כרחך בהא סיפא פליגי דלית לשנויי בה מידי והיינו פלוגתא: דמתרגמינן תרועה יבבה ובאימיה דסיסרא כתיב נמי האי לישנא ותיבב: מאן דאמר שברים סבר גנוחי גנח כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן: ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה: שאין תלמוד לומר בחדש השביעי דהא כתב לן בכמה מקומות דיום הכפורים בחדש השביעי הוא והכא יוה"כ כתיב: והעברת פשוטה משמע העברת קול אחד: ביוה"כ תעבירו הרי העברה תחילה וסוף ותרועה כתיבא בינתים: