תלמוד בבלי סדר מועד מסכת ראש השנה דף לא-ב
וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא, וּמֵאוּשָׁא לְיַבְנֶה, וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא, וּמֵאוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וּמִשְּׁפַרְעָם לְבֵית שְׁעָרִים, וּמִבֵּית שְׁעָרִים לְצִפּוֹרִי, וּמִצִּפּוֹרִי לִטְבֶרְיָא. וּטְבֶרְיָא עֲמוּקָּה מִכּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי״.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שֵׁשׁ גָּלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הֵשַׁח יוֹשְׁבֵי מָרוֹם קִרְיָה נִשְׂגָּבָה יַשְׁפִּילֶנָּה יַשְׁפִּילָהּ עַד אֶרֶץ יַגִּיעֶנָּה עַד עָפָר״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמִשָּׁם עֲתִידִין לִיגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי״.
מַתְנִי׳ גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן עֵדוּת הַחֹדֶשׁ, דְּאִם כֵּן נִמְצֵאת מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא. אֲבָל הָכָא — ״עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה״.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין כֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לַעֲלוֹת בְּסַנְדְּלֵיהֶן לַדּוּכָן, וְזוֹ אֶחָד מִתֵּשַׁע תַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. שֵׁית דְּהַאי פִּירְקָא, וַחֲדָא דְּפִירְקָא קַמָּא.
וְאִידַּךְ, דְּתַנְיָא: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בַּזְּמַן הַזֶּה, צָרִיךְ שֶׁיַּפְרִישׁ רוֹבַע לְקִינּוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כְּבָר נִמְנָה עָלֶיהָ רַבָּן יוֹחָנָן וּבִיטְּלָהּ, מִפְּנֵי הַתַּקָּלָה.
וְאִידַּךְ פְּלוּגְתָּא דְּרַב פָּפָּא וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. רַב פָּפָּא אָמַר: כֶּרֶם רְבָעִי, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית.
רַב פָּפָּא אָמַר: כֶּרֶם רְבָעִי, דְּתַנְיָא: כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ יוֹם לְכׇל צַד, וְזוֹ הִיא תְּחוּמָהּ: אֵילַת מִן הַצָּפוֹן, וְעַקְרַבַּת מִן הַדָּרוֹם, לוֹד מִן הַמַּעֲרָב, וְיַרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח.
וְאָמַר עוּלָּא, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָה טַעַם — כְּדֵי לְעַטֵּר שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּפֵירוֹת.
וְתַנְיָא: כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמִזְרַח לוֹד בְּצַד כְּפַר טָבִי, וּבִיקֵּשׁ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְהַפְקִירוֹ לַעֲנִיִּים.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כְּבָר נִמְנוּ חֲבֵרֶיךָ עָלָיו וְהִתִּירוּהוּ. מַאן חֲבֵרֶיךָ — רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית, דְּתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ קוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית עַל פֶּתַח אוּלָם מִבַּחוּץ, הִלְבִּין — הָיוּ שְׂמֵחִין, לֹא הִלְבִּין — הָיוּ עֲצֵבִין, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ עַל פֶּתַח אוּלָם מִבִּפְנִים.
וַעֲדַיִין הָיוּ מְצִיצִין וְרוֹאִין, הִלְבִּין — הָיוּ שְׂמֵחִין, לֹא הִלְבִּין — הָיוּ עֲצֵבִין, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ חֶצְיוֹ בַּסֶּלַע וְחֶצְיוֹ בֵּין קַרְנָיו שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב פָּפָּא? אָמַר לָךְ: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, חֲבֵרָיו דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִי הֲוָה? רַבּוֹ הֲוָה. וְאִידַּךְ? כֵּיוָן דְּתַלְמִידִים הֲווֹ — לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵימְרָא לֵיהּ לְרַבֵּיהּ ״רַבָּךְ״.
וְרַב פָּפָּא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק? אָמַר לָךְ: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי — בִּימֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִי הֲוָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית? וְהָתַנְיָא: כׇּל שְׁנוֹתָיו שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. אַרְבָּעִים שָׁנָה — עָסַק בִּפְרַקְמַטְיָא, אַרְבָּעִים שָׁנָה — לָמַד, אַרְבָּעִים שָׁנָה — לִימֵּד.
וְתַנְיָא: אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֶם שֶׁנֶּחֱרַב הַבַּיִת לֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין אֶלָּא מַאֲדִים. וּתְנַן: מִשֶּׁחָרַב הַבַּיִת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי! וְאִידַּךְ: אוֹתָם אַרְבָּעִים שָׁנָה דְּלָמַד — תַּלְמִיד יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ הֲוָה, וַאֲמַר מִילְּתָא וְאִסְתַּבַּר טַעְמֵיהּ. ומיבנא לאושא כשהיה הנשיא דר בו כיון שהיתה סנהדרין עמו וכשמסתלק הוא או בנו למקום אחר גולה הישיבה אחריו יבנה בימי רבן יוחנן אושא בימי רבן גמליאל וחזרו מאושא ליבנה ובימי רבן שמעון בנו חזרו כדתניא לקמן בפרקין (ראש השנה דף לב.) וכשקידשו בית דין כו':
בית שערים וציפורי וטבריא כולן בימי רבי הוו כדאמרי' (סנהדרין דף לב:) אחרי רבי לבית שערים ושוב כשחלה הוליכוהו לציפורי כדאמרינן בכתובות (דף קג:) ובטבריא היה בימי אנטונינוס:
וטברי' עמוקה מכולן שפלים היו אז מכל המסעות שגלו:
שש גלות השח חדא ישפילנה תרי ישפילה תלת עד ארץ ארבע יגיענה חמשה עד עפר שש דמצי למימר ישפילנה עד ארץ ולעפר:
מתני' אמר רבי יהושע בן קרחה כו' שאפילו ראש בית דין בכל מקום שנצרך לפרוש ממקום הוועד למקום אחר שהרי עיקר החדש תלויה בו כדתנן בפרקין דלעיל (ראש השנה דף כד.) ראש ב"ד אומר מקודש וילפינן מקראי:
לא יהו צריכין עדי החדש להלך אחריו:
אלא למקום הועד של ישיבה ילכו וסנהדרין יקדשוהו בלא ראש ב"ד:
גמ' פתיחא שטר שמתא:
דא"כ אם אתה מטריחן:
אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן שנושאין כפיהן ובמסכת סוטה מפרש טעמא בפרק ואלו נאמרין (סוטה דף מ.):
שית דהאי פירקא חדא האי וחמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהא לולב ניטל שבעה ושיהא יום הנף כולו אסור ושיהו מקבלין כל היום ושלא יהו עדים הולכין אלא למקום הוועד:
וחדא דפירקא קמא (דף כא:) שלא יהו מחללין אלא על ניסן ותשרי בלבד:
צריך שיפריש רובע לקינו רובע שקל דהיינו חצי דינר והן הן דמי קן כדתנן (כריתות דף ח.) עמדו קינין בו ביום ברבעתים שהגר חייב בקרבן כדתניא (שם דף ט.) ככם כגר יהיה כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והזאת דמים דכתיב ויקח משה את הדם ויזרוק וגו' ואין הזאה בלא טבילה והרצאת דמים דכתיב וחצי הדם זרק על המזבח אף הם לא יכנסו אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו' במסכת כריתות בראש פרק ארבעה מחוסרי כפרה (שם) מסיק מילתא דסגי ליה בעולת העוף הלכך יפריש רובע לקינו שמא יבנה בית המקדש בימינו ויקריבנו:
מפני התקלה דלמא אתי לאתהנויי מיניה:
היה עולה לירושלים הפירות עצמן אע"ג דמן התורה בין מעשר שני בין כרם רבעי נפדים ומתחללים בפסיעה אחת חוץ לחומה רבנן גזור בכל מהלך של יום אחד שיעלום ויאכלום שם כדי לעטר שוקי ירושלים:
במזרח לוד היינו בין לוד לירושלים שהרי ירושלים למזרחה של לוד היא:
להפקירו לעניים שישאו שם פירות ויאכלום שם שהיה עליו טורח להעלותן:
והתירוהו לפדותן ולהעלות הדמים דכיון דחרבה ירושלים לא חשו לה חכמים לעטרה מעתה:
מי הוה לשון של זהורית מלבין בימים שהיה רבן יוחנן מורה הוראות ומתקן תקנות:
ותנן משחרב בהמ"ק התקין תקנות אלמא לאחר החורבן היה שנה או שתים וכיון דארבעים שנה קודם חורבן לא הלבין הלשון ביום הכפורים נמצא שלא הלבין בתוך שנותיו האחרונים שלימד בהם לאחרים ותיקן תקנות:
ר' יוסי בר' יהודה אומר כיון שיצאו ישראל ממצרים נתמנו להן ג' פרנסים טובים [אלו] הן משה ואהרן ומרים בזכותן נתנו להם שלש מתנות באר ועמוד ענן ומן באר בזכות מרים עמוד [ענן] בזכות אהרן מן בזכות משה מתה מרים בטלה הבאר וחזרה בזכות משה ואהרן מת אהרן בטל עמוד הענן וחזרו שניהם בזכות משה מת משה בטלו שלשתן ולא חזרו שנאמר (זכריה י״א:ח׳) ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד וגו' והצרעה לא עברה את הירדן אלא עמדה על שפת הירדן וזרקה בהן מרה.כל זמן שהיו יהושע והזקנים קיימים [לא עמד] שיקרא [בבני] ישראל ולא הזיקו עובדי כוכבים את ישראל שנאמר (שופטים ב׳:ז׳) ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע משמת יהושע והזקנים מהו אומר (שופטים ג׳:ח׳) ויעבדו [בני ישראל] את כושן רשעתים שמונה שנים למה נקרא שמו רשעתים שעשה שתי רשעות אחת שנשתעבד בהם בישראל ואחת שעבר על השבועה.כל זמן שהיה שמואל קיים היו פלשתים נופלים ביד ישראל שנאמר (שמואל א ז׳:י״ג) ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל משמת שמואל מהו אומר (שמות כה) וימת שמואל (שמות כח) <ויאספו> [ויקבצו] פלשתים את מחניהם לצבא להלחם עם ישראל כתוב אחד אומר ושמואל מת וגו' וכתיב וימת שמואל וגו' אלא שמואל מת זו מיתה [ודאי] וימת שמואל לענינו של שאול ר"א אומר הרי הוא אומר (שם) ויאמר לה מה תארו ותאמר איש [זקן] עולה שלא תעלה על דעתך שלא מת שמואל אלא מת הוא ואומר (שמות כח) ויספדו לו כל ישראל ויקברוהו ברמה בעירו וכי אין אנו יודעין שהרמה עירו אלא מלמד שספדו לו כל ישראל [כדרך שספדוהו] ברמה. תוספתא סוטה פרק יא תוס ז משנה: תלמוד ירושלמי ראש השנה פרק ד הלכה א