תלמוד בבלי סדר מועד מסכת ראש השנה דף לא-א

שָׁאנֵי הָתָם, דְּשִׁירָה דְּיוֹמֵיהּ הִיא. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: בָּרִאשׁוֹן מָה הָיוּ אוֹמְרִים — ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, עַל שֵׁם שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ. בַּשֵּׁנִי מָה הָיוּ אוֹמְרִים — ״גָּדוֹל ה׳ וּמְהוּלָּל מְאֹד״, עַל שֵׁם שֶׁחִילֵּק מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶן. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״, עַל שֵׁם שֶׁגִּילָּה אֶרֶץ בְּחׇכְמָתוֹ, וְהֵכִין תֵּבֵל לַעֲדָתוֹ. בָּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים: ״אֵל נְקָמוֹת ה׳״, עַל שֵׁם שֶׁבָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה, וְעָתִיד לִיפָּרַע מֵעוֹבְדֵיהֶן. בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ״, עַל שֵׁם שֶׁבָּרָא עוֹפוֹת וְדָגִים לְשַׁבֵּחַ לִשְׁמוֹ. בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״ה׳ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ״, עַל שֵׁם שֶׁגָּמַר מְלַאכְתּוֹ וּמָלַךְ עֲלֵיהֶן. בַּשְּׁבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים: ״מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת״, לְיוֹם שֶׁכּוּלּוֹ שַׁבָּת. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: מָה רָאוּ חֲכָמִים לְחַלֵּק בֵּין הַפְּרָקִים הַלָּלוּ? אֶלָּא: בָּרִאשׁוֹן — שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ. בַּשֵּׁנִי — שֶׁחִילֵּק מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. בַּשְּׁלִישִׁי — שֶׁגִּילָּה אֶרֶץ בְּחׇכְמָתוֹ וְהֵכִין תֵּבֵל לַעֲדָתוֹ. בָּרְבִיעִי — שֶׁבָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה וְעָתִיד לִיפָּרַע מֵעוֹבְדֵיהֶן. בַּחֲמִישִׁי — שֶׁבָּרָא עוֹפוֹת וְדָגִים לְשַׁבֵּח לִשְׁמוֹ. בַּשִּׁשִּׁי — שֶׁגָּמַר מְלַאכְתּוֹ וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. בַּשְּׁבִיעִי — עַל שֵׁם שֶׁשָּׁבַת. וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַב קַטִּינָא, דְּאָמַר רַב קַטִּינָא: שִׁיתָּא אַלְפֵי שְׁנֵי הָוֵה עָלְמָא וְחַד חָרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ בְּיוֹם הַהוּא״. אָמַר אַבָּיֵי: תְּרֵי חָרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְחַיֵּינוּ מִיּוֹמָיִם״. בְּמוּסְפֵי דְשַׁבְּתָא מָה הָיוּ אוֹמְרִים? אָמַר רַב עָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: ״הַזִּיו לָךְ״. וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: כְּדֶרֶךְ שֶׁחֲלוּקִים כָּאן — כָּךְ חֲלוּקִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. בְּמִנְחֲתָא דְשַׁבְּתָא מָה הָיוּ אוֹמְרִים? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אָז יָשִׁיר״, וּ״מִי כָמוֹךָ״, וְ״אָז יָשִׁיר״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָנֵי כּוּלְּהוּ בְּחַד שַׁבְּתָא אָמְרִי לְהוּ, אוֹ דִלְמָא כֹּל שַׁבְּתָא וְשַׁבְּתָא אָמְרִי חַד? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: עַד שֶׁהָרִאשׁוֹנָה אוֹמֶרֶת אַחַת — שְׁנִיָּה חוֹזֶרֶת שְׁתַּיִם. שְׁמַע מִינַּהּ כׇּל שַׁבְּתָא וְשַׁבְּתָא אָמְרִי חַד, שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה, מִקְּרָאֵי, וּכְנֶגְדָּן גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין, מִגְּמָרָא. עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה, מִקְּרָאֵי: מִכַּפֹּרֶת לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתָּן, וּמִמִּפְתָּן לְחָצֵר, וּמֵחָצֵר לְמִזְבֵּחַ, וּמִמִּזְבֵּחַ לְגַג, וּמִגַּג לְחוֹמָה, וּמֵחוֹמָה לָעִיר, וּמֵעִיר לְהַר, וּמֵהַר לְמִדְבָּר, וּמִמִּדְבָּר עָלְתָה וְיָשְׁבָה בִּמְקוֹמָהּ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי״. מִכַּפּוֹרֶת לִכְרוּב, מִכְּרוּב לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתָּן — דִּכְתִיב: ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפּוֹרֶת״, וּכְתִיב: ״וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף״, וּכְתִיב: ״וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת״. וּמִמִּפְתָּן לְחָצֵר, דִּכְתִיב: ״וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה׳״. מֵחָצֵר לְמִזְבֵּחַ, דִּכְתִיב: ״רָאִיתִי אֶת ה׳ נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ״. וּמִמִּזְבֵּחַ לְגַג, דִּכְתִיב: ״טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג״. מִגַּג לְחוֹמָה, דִּכְתִיב: ״וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ״. מֵחוֹמָה לָעִיר, דִּכְתִיב: ״קוֹל ה׳ לָעִיר יִקְרָא״. וּמֵעִיר לְהַר, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַל כְּבוֹד ה׳ מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר״. וּמֵהַר לְמִדְבָּר, דִּכְתִיב: ״טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ מִדְבָּר״. וּמִמִּדְבָּר עָלְתָה וְיָשְׁבָה בִּמְקוֹמָהּ, דִּכְתִיב: ״אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִתְעַכְּבָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, שֶׁמָּא יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא חָזְרוּ — אָמַר: תִּיפַּח עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם וְתִקְוָתָם מַפַּח נָפֶשׁ״. וּכְנֶגְדָּן גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין, מִגְּמָרָא: מִלִּשְׁכַּת הַגָּזִית לַחֲנוּת, וּמֵחֲנוּת לִירוּשָׁלַיִם, וּמִירוּשָׁלַיִם לְיַבְנֶה,

שאני התם דשירה דיומיה היא דלעולם כל היכא דמסתפקא מילתא כגון במנחה דאי היום קודש לא שייך למימר דחול ואי הוא חול לא שייך למימר דקודש לא אמרינן כלל והכא היינו טעמא דאמר שירה דחול בחמישי בשבת דשירה דיומיה היא שיר הראוי ליאמר היום הוא ואפי' בראש השנה נאמרת שירת החול בכל תמידי השחר אלא בחמישי בשבת היו מחלפין אותו משום כפילה הלכך כי מסתפקא לן משום ספק כפילה לא מבטלינן שיר של תמיד: לה' הארץ כל המזמור: שקנה שמים וארץ: והקנה תבל ליושבי בה כלומר קונה כדי להקנות: ושליט בעולמו יחידי שלא נבראו המלאכים עד יום שני: שחילק מעשיו הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו: שגילה ארץ מקום מצב עדתו שנאמר (בראשית א׳:ט׳) ותראה היבשה בשלישי נאמר: שברא חמה ברביעי: שברא עופות ודגים לשבח לשמו כשאדם רואה עופות משונים זה מזה נותן שבח למי שבראם: ליום שכולו שבת שעתיד העולם להיות חרב ואין אדם וכל המלאכות שובתות על אותו יום אומרים שיר של שבת: מה ראה ר' עקיבא לחלק בין הפרשיות הללו שכל ששת ימים נאמרין הפרקים הללו על שם שעבר ושל שבת על שם להבא: וקא מיפלגי בדרב קטינא ר' נחמיה לית ליה דרב קטינא אלא דאביי הלכך ליכא למימר על שם יום אחד שכולו שבת דהא תרי נינהו: במוספי דשבתא מאי שיר אמרי: הזי"ו ל"ך פרשת שירת האזינו חולקים אותה לששה פרקים הראשון האזינו השני זכור ימות עולם השלישי ירכבהו על במותי ארץ הרביעי וירא ה' וינאץ עד כאן ששה פסוקים לפרק ומכאן ואילך שמונה פסוקים לפרק החמישי לולי כעס אויב אגור הששי כי ידין ה' עמו: כדרך שחלוקין פירקי השירה הזאת כאן: כך חלוקין בבית הכנסת כך קוראין אותה ששה הקוראין בספר תורה והשביעי קורא מן השירה ולהלן: אז ישיר שירת הים עד מי כמוכה: ומי כמוכה עד סוף השירה: ואז ישיר ישראל דעלי באר (במדבר כ״א:י״ז): כולהו בחד שבתא אמרי להו הלוים והיו חולקים הפרקי' בנעימת הקול להפסיק ובמחלפות כלי שיר ובתקיעת חצוצרות: או דלמא כל פרק ופרק לשבת אחת פרק אחד: עד שהראשונה שירת המוספין חוזרת חלילה פעם אחת: שנייה שירת המנחה של תמיד הערבים: חוזרת שתים דהתם שית פירקי והכא תלתא: האזינו בשבת אחת זכור בשבת שניה וכן כולם: עשר מסעות כו' משום דאיירי מתני' בתקנות של יבנה נקט לה הכא למימר ששם גלתה סנהדרין בימי רבן יוחנן שהיה גלות ראשונה שגלו מירושלים: נסעה שכינה להסתלק מעל ישראל מעט מעט כשחטאו: מכפרת שהיתה רגילה לשכון שם נסתלקה על אחד מן הכרובים שעשה שלמה העומדין בארץ אחד לצפון הארון ואחד לדרום: ומכרוב למפתן הבית: וממפתן הבית לחצר לעזרה בין האולם ולמזבח: ומחצר למזבח החיצון: וממזבח לגג ומגג לחומת העזרה ומחומה לעיר לירושלים: ומעיר להר הזיתים וכל סלוקים הללו לפי שבקושי היה מסתלק ומצפה שישובו: וירכב על כרוב לא גרסינן דההוא ביציאת מצרים קאמר והכי גרסינן מכפרת לכרוב ומכרוב למפתן דכתיב ונועדתי לך שם וגו' וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית למדנו שתחילת עיקר שכינה היתה על הכפרת ובימי יחזקאל נסתלקה משם לכרוב ושהתה שם כמה ימים כדכתיב מעל הכרוב אשר היה עליו (ומשם) למפתן: וימלא הבית וגו' ביחזקאל כתיב אחר סילוק מן הכרוב אל המפתן: נצב על המזבח ואע"ג דהאי קרא עמוס קאמר ליה ועמוס מקמי יחזקאל דורות הרבה היה מתנבא על העתיד ועל כרחך סילוקו כסדרן היו דרך יציאת חוץ: טוב לשבת על פנת גג מאשת מדנים ובית חבר על השכינה אמרו שלמה המלך טוב לה להסתלק אל גג משבת עם אשת מדני' כנסת ישראל שהעמידה צלם בהיכל ובית חבר בית שחברו בו את הסמל עם השכינה: טוב לשבת בארץ מדבר סיפיה דקרא מאשת מדנים [וכעס]: עד אשר יאשמו שיחזיקו את עצמם אשמים: ומנוס אבד מנהם מעוזם נסתלק מהם: מלשכת הגזית לחנויות חנויות עשו להם בהר הבית וישבו שם לומר שלא דנו דיני נפשות דחזו דנפישי רוצחים כדאמרי' בסנהדרין (דף מא.) וכל הנך גליות דסנהדרין דבית שני קאמר ומסעות דשכינה בבית ראשון קאמר: