תלמוד בבלי סדר מועד מסכת ראש השנה דף כז-ב

נִיקַּב וּסְתָמוֹ, אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה — פָּסוּל, וְאִם לָאו — כָּשֵׁר. הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּיטָס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע — יָצָא, וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע — לָא יֵצֵא. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ — יָצָא, וְאִם לָאו — לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִּוֵּון לִבּוֹ, וְזֶה לֹא כִּוֵּון לִבּוֹ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אָרוֹךְ וְקִצְּרוֹ — כָּשֵׁר. גֵּרְדוֹ וְהֶעֱמִידוֹ עַל גִּלְדּוֹ — כָּשֵׁר. צִיפָּהוּ זָהָב בִּמְקוֹם הַנָּחַת פֶּה — פָּסוּל. שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַנָּחַת פֶּה — כָּשֵׁר. צִיפָּהוּ זָהָב מִבִּפְנִים — פָּסוּל. מִבַּחוּץ, אִם נִשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה — פָּסוּל, וְאִם לָאו — כָּשֵׁר. נִיקַּב וּסְתָמוֹ, אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה — פָּסוּל, וְאִם לָאו — כָּשֵׁר. נָתַן שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר, אִם קוֹל פְּנִימִי שָׁמַע — יָצָא, וְאִם קוֹל חִיצוֹן שָׁמַע — לֹא יָצָא. תָּנוּ רַבָּנַן: גֵּרְדוֹ, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ — כָּשֵׁר. גֵּרְדוֹ וְהֶעֱמִידוֹ עַל גִּלְדּוֹ — כָּשֵׁר. הִנִּיחַ שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר, אִם קוֹל פְּנִימִי שָׁמַע — יָצָא, וְאִם קוֹל חִיצוֹן שָׁמַע — לֹא יָצָא. הֲפָכוֹ וְתָקַע בּוֹ — לֹא יָצָא. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא דְּהַפְכֵיהּ כְּכִתּוּנָא, אֶלָּא שֶׁהִרְחִיב אֶת הַקָּצָר וְקִיצֵּר אֶת הָרָחָב. מַאי טַעְמָא — כִּדְרַב מַתְנָה. דְּאָמַר רַב מַתְנָה: ״וְהַעֲבַרְתָּ״ — דֶּרֶךְ הַעֲבָרָתוֹ בָּעֵינַן. דִּיבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת — פָּסוּל. תָּנוּ רַבָּנַן: הוֹסִיף עָלָיו כׇּל שֶׁהוּא, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — פָּסוּל. נִיקַּב וּסְתָמוֹ, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — פָּסוּל. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בְּמִינוֹ — כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — פָּסוּל. בְּמִינוֹ כָּשֵׁר — אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר רוּבּוֹ. מִכְּלָל דְּשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר רוּבּוֹ — פָּסוּל. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — פָּסוּל, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁנִּפְחַת רוּבּוֹ. מִכְּלָל דִּבְמִינוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְחַת רוּבּוֹ — כָּשֵׁר. צִיפָּהוּ זָהָב, מִבִּפְנִים — פָּסוּל. מִבַּחוּץ, אִם נִשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה — פָּסוּל, וְאִם לָאו — כָּשֵׁר. נִסְדַּק לְאוֹרְכּוֹ — פָּסוּל. לְרוֹחְבּוֹ, אִם נִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ שִׁיעוּר תְּקִיעָה — כָּשֵׁר, וְאִם לָאו — פָּסוּל. וְכַמָּה שִׁיעוּר תְּקִיעָה? פֵּירֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כְּדֵי שֶׁיֹּאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵרָאֶה לְכָאן וּלְכָאן. הָיָה קוֹלוֹ דַּק אוֹ עָבֶה אוֹ צָרוּר — כָּשֵׁר, שֶׁכׇּל הַקּוֹלוֹת כְּשֵׁירִין [בְּשׁוֹפָר]. שְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: קְדָחוֹ וְתָקַע בּוֹ — יָצָא. פְּשִׁיטָא, כּוּלְּהוּ נָמֵי מִיקְדָּח קָדְחוּ לְהוּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁקְּדָחוֹ בְּזַכְרוּתוֹ. מַהוּ דְּתֵימָא: מִין בְּמִינוֹ — חוֹצֵץ, קָא מַשְׁמַע לַן. הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאוֹתָן הָעוֹמְדִים עַל שְׂפַת הַבּוֹר, אֲבָל אוֹתָן הָעוֹמְדִין בַּבּוֹר — יָצְאוּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת — יָצָא. וְהָתְנַן: לֹא יָצָא! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ כִּדְרַב הוּנָא, שְׁמַע מִינַּהּ. אִיכָּא דְּרָמֵי לְהוּ מִירְמֵא. תְּנַן: הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת — לֹא יָצָא. וְהָתַנְיָא: יָצָא! אָמַר רַב הוּנָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן — לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין עַל שְׂפַת הַבּוֹר, כָּאן — לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין בְּבוֹר. אָמַר רַבָּה:

גמ' העמידו על גלדו גלד דק: מבפנים פסול שהתקיעה בזהב: אם קול חיצון שמע לא יצא דאיכא מחיצות הפנימי מפסקת התקיעה: ככתונא כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון: שקיצר את הרחב ברותחין: והעברת דרך העברתו כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים: דיבק שברי שופרות כו': במינו כשר אם אינו מעכב את התקיעה: נסדק כולו וכן נסדק לרחבו כל רחבו להקיפו: אם נשתייר בו מן מקום הסדק עד מקום הנחת פה שיעור תקיעה כשר חשיב ליה כמאן דאשתקיל כוליה והוה ליה ארוך וקצרו: צרור לשון יבש רו"ייש בלע"ז: קדחו נקבו וקס"ד נקב הנחת פה קאמר: שקדחו בזכרותו כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות: אותן העומדין בבור יצאו שהן קול השופר לעולם שמעו: איכא דרמי להו מירמא יש תלמידים שאין שונין להא דרב הונא בענין לא שנו לפרושי מתניתין אלא רמו מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה קאי רב הונא ומשני: