תלמוד בבלי סדר מועד מסכת ראש השנה דף כד-א
גִּירֵי קָא מְשַׁדְּיָיא.
כַּמָּה הָיָה גָּבוֹהַּ, וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה כּוּ׳. תָּנָא חֲדָא: לִצְפוֹנָהּ — דְּבָרָיו קַיָּימִין, לִדְרוֹמָהּ — לֹא אָמַר כְּלוּם. וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא: לִדְרוֹמָהּ — דְּבָרָיו קַיָּימִין, לִצְפוֹנָהּ — לֹא אָמַר כְּלוּם.
לָא קַשְׁיָא: כָּאן, בִּימוֹת הַחַמָּה. כָּאן, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד אוֹמֵר גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי מַרְדְּעוֹת, וְאֶחָד אוֹמֵר שָׁלֹשׁ — עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. אֶחָד אוֹמֵר שָׁלֹשׁ, וְאֶחָד אוֹמֵר חָמֵשׁ — עֵדוּתָן בְּטֵילָה. אֲבָל מִצְטָרְפִין לְעֵדוּת אַחֶרֶת.
תָּנוּ רַבָּנַן: רְאִינוּהוּ בְּמַיִם, רְאִינוּהוּ בַּעֲשָׁשִׁית, רְאִינוּהוּ בֶּעָבִים — אֵין מְעִידִין עָלָיו. חֶצְיוֹ בְּמַיִם, חֶצְיוֹ בֶּעָבִים, חֶצְיוֹ בַּעֲשָׁשִׁית — אֵין מְעִידִין עָלָיו.
הַשְׁתָּא כּוּלּוֹ אָמְרַתְּ לָא, חֶצְיוֹ מִבַּעְיָא?! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: חֶצְיוֹ בְּמַיִם חֶצְיוֹ בָּרָקִיעַ, חֶצְיוֹ בֶּעָבִים חֶצְיוֹ בָּרָקִיעַ, חֶצְיוֹ בַּעֲשָׁשִׁית חֶצְיוֹ בָּרָקִיעַ — אֵין מְעִידִין.
תָּנוּ רַבָּנַן: רְאִינוּהוּ וְשׁוּב לֹא רְאִינוּהוּ — אֵין מְעִידִין עָלָיו. כׇּל הָכִי חָזוּ לֵהּ וְאָזְלִי?!
אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: רְאִינוּהוּ מֵאֵלֵינוּ, וְשַׁבְנוּ לִרְאוֹתוֹ מִדַּעְתֵּנוּ, וְלֹא רְאִינוּהוּ — אֵין מְעִידִין עָלָיו, מַאי טַעְמָא — אֵימוֹר כּוֹבִיתָא דְעֵיבָא בְּעָלְמָא הוּא דְּחָזֵי.
מַתְנִי׳ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אִם לֹא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ — אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר קִידְּשׁוּהוּ שָׁמַיִם.
גְּמָ׳ וְכׇל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו ״מְקוּדָּשׁ מְקוּדָּשׁ״. מְנָלַן? אָמַר רַב פָּפָּא: אָמַר קְרָא ״אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם״, קְרִי בֵּיהּ אַתֶּם. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: ״אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדֵי״, הֵם יֹאמְרוּ מוֹעֲדֵי.
״מְקוּדָּשׁ מְקוּדָּשׁ״ תְּרֵי זִימְנֵי לְמָה לִי? דִּכְתִיב: ״מִקְרָאֵי קוֹדֶשׁ״.
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אִם לֹא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ — אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ. תַּנְיָא, פְּלֵימוֹ אוֹמֵר: בִּזְמַנּוֹ — אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ.
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים״ — שָׁנִים אַתָּה מְקַדֵּשׁ, וְאִי אַתָּה מְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק.
אָמַר אַבָּיֵי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: רָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכׇל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״מְקוּדָּשׁ״ עַד שֶׁחָשֵׁיכָה — הֲרֵי זֶה מְעוּבָּר. מְעוּבָּר — אִין, מְקוּדָּשׁ — לָא.
מְעוּבָּר אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְרָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכׇל יִשְׂרָאֵל, אִיפַּרְסְמָא וְלָא לִיעְבְּרוּהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
מַתְנִי׳ גְּמָ׳ אָמַר אַבָּיֵי: לָא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שַׁמָּשִׁין שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָן, כִּדְתַנְיָא: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם בַּיִת תַּבְנִית הֵיכָל, אַכְסַדְרָה תַּבְנִית אוּלָם, חָצֵר כְּנֶגֶד עֲזָרָה, שֻׁלְחָן כְּנֶגֶד שֻׁלְחָן, מְנוֹרָה כְּנֶגֶד מְנוֹרָה. אֲבָל עוֹשֶׂה גירי קא משדייא החמה הזאת חצים היא יורה להלחם בכופרין בה שהיורה בקשת נותן פגימת הקשת לצד פניו:
כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים בימות החמה כגון ביום ארוך של תקופת תמוז חמה שוקעת לסוף מערב לצד צפון כדתניא בעירובין (דף נו.) חמה יוצאת ביום ארוך ושוקעת ביום ארוך זהו פני צפון חמה יוצאת ביום קצר ושוקעת ביום קצר זהו פני דרום ניסן ותשרי חמה יוצאת בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב תקופת ניסן היום והלילה שוין חמה יוצאת בחצי מזרח ומהלכת חצי מזרח וכל דרום וחצי מערב ושוקעת ובלילה סובבת למעלה מן הכיפה חצי מערב וכל צפון וחצי מזרח וזורחת ולמחרת התחיל היום להיות זורח מעט מכנגד חצי מזרח לצד צפון ושוקע להלן מחצי מערב לצד צפון וכן כל יום ויום נמשכת מעט בין בזריחה בין בשקיעה וכשמגיע יום תקופת תמוז היא זורחת בקרן מזרחית צפונית ומהלכת ג' רוחות ושוקעת בקרן צפונית מערבית ומשם ואילך הימים מתמעטין והחמה נמשכת מעט מעט בזריחתה ובשקיעתה לצד דרום וכשמגיע תקופת תשרי יוצאת בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב והיום והלילה שוין ועוד מושכת והולכת לצד דרום עד תקופת טבת ואותו היום יוצאת בקרן מזרחית דרומית ושוקעת בקרן דרומית מערבית ומשם ואילך נמשכת לאחוריה לצד צפון לזריחתה מרבה הילוכה לצד צפון מעט ושוקעת וכן תמיד עד תקופת ניסן שיוצאת בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב נמצאת בימות החמה מהלכת רוב רוח מערבית לפני שקיעתה ופעמים כולה וכל ימות הגשמים אינה מהלכת אלא מיעוט מערב ופעמים שאינה נכנסת בו אלא דבר מועט והלבנה לעולם בחידושה בקרן מערבית דרומית הלכך בימות הגשמים שאין החמה נכנסת למערב אלא בשקיעתה הלבנה קודמת לתוך המערב נמצאת לבנה בצפון ובימות החמה שהחמה במערב הרבה היא קודמת הלבנה ברוב החדשים לצד צפון נמצאת לבנה בדרום:
אבל מצטרפין לעדות אחרת אחד מהן מצטרף עם עד אחר שיאמר כמותו:
ראינוהו במים תוך נהר או מעין ראינו דמותה של לבנה:
בעבים יום המעונן היה וראינוה מאירה דרך עוביו של עב:
עששית קנדיל"ה בלע"ז:
כל הכי חזו ואזלי בתמיה מאחר שראוהו למה לא יעידו וכי לעולם הם צריכים לראותו:
מדעתנו כדי להעיד עליו:
כוביתא דעיבא עיגול של עב לבן:
מתני' ראש ב"ד אומר מקודש כו':
גמ' מקראי קדש תרי זימני משמע:
ר' אלעזר בר' צדוק אומר כו': בזמנו אין מקדשין אותו שאינו צריך חיזוק:
מעובר אין דמשמע משחשיכה נתעבר:
אבל מקודש לא קתני הרי זה מתקדש למחר:
מעובר איצטריכא ליה כלומר לעולם למחר בעי קידוש והאי דלא תנייה משום דאיצטריכא לאשמועינן מעובר:
דהואיל ובזמנו ראוהו סד"א לא ליעברוה ואי תנא הרי זה מתקדש למחר הוה אמינא לעולם מיומא קמא מתקנינן מועדותיה:
מתני' דמות צורות לבנה:
גמ' לא תעשון אתי צורות העומדים אתי:
השוחט לרפואה לאכילת עובדי כוכבים לאכילת כלבים חייב לכסות השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות. השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו כיון שחשיכה אם היה הדם קיים חייב לכסות. השוחט בספינה כיון שהגיע ליבשה אם היה הדם קיים חייב לכסות אע"פ שאמרו לא ישחוט אדם בספינה אא"כ היה לו עפר מוכן. השוחט וצריך לדם לא ישחוט כדרך ששוחטין אלא כיצד עושה או נוחרו או מולקו. השוחט והקדיש את הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כסוי להקדש השוחט ובלעתו הארץ פטור מלכסות כיסתו הרוח חייב לכסות השוחט דם שעל הסכין ודם שעל הכנפים חייב לכסות רשב"ג אומר הואיל ונתכסה דם הזבח פטור מלכסות רבי יהודה אומר משום ר"ג השוחט צריך ברכה לעצמו שחט ולא כיסהו וראהו אחר חייב לכסותו. אפילו ביו"ט המכסה את הדם יכסנו ביד ואל יכסנו ברגל שאין עושין את המצוה עראי. במה מכסין ובמה אין מכסין אין מכסין לא בתבן ולא בקש ולא בגבבא לא בעצם ולא בנוצה ולא בכנפי יונה ולא בנסורת של חרשין ולא בנעורת של פשתן ולא בגדורות ולא בקצוצות ולא בקמחין ולא בסלתות ולא יתן תבן ע"ג הדם ויכסה אבל מכסה בסיד בגפסים ובחרסים שכתשן ועשאן עפר זה הכלל כל שהוא מין עפר בולע ומצמיח [מכסין בו וכל שאינו מצמיח] אין מכסין בו. תוספתא חולין פרק ו תוס ג הלכה: תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ו הלכה ח