תלמוד בבלי סדר מועד מסכת ראש השנה דף כא-ב

מַתְנִי׳ עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת — עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרִי, שֶׁבָּהֶן שְׁלוּחִין יוֹצְאִין לְסוּרְיָא, וּבָהֶן מְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מְחַלְּלִין אַף עַל כּוּלָּן, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַקׇּרְבָּן. גְּמָ׳ עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים וְתוּ לָא?! וּרְמִינְהוּ: עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין! אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: עַל כּוּלָּן שְׁלוּחִין יוֹצְאִין מִבָּעֶרֶב — עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרִי, עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי בֵּית דִּין: ״מְקוּדָּשׁ״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: עַל כּוּלָּן יוֹצְאִין מִבָּעֶרֶב — עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרִי, עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי בֵּית דִּין: ״מְקוּדָּשׁ״. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁמְּחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם״. יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁמְּחַלְּלִין עַד שֶׁיִּתְקַדְּשׁוּ, כָּךְ מְחַלְּלִין עַד שֶׁיִּתְקַיְּימוּ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם״, עַל קְרִיאָתָם אַתָּה מְחַלֵּל, וְאִי אַתָּה מְחַלֵּל עַל קִיּוּמָן. וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מְחַלְּלִין אַף עַל כּוּלָּן, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַקׇּרְבָּן. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְחַלְּלִין אַף עַל כּוּלָּן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לָהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: וְכִי יֵשׁ קׇרְבָּן? הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְחַלְּלִין אֶלָּא עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרִי בִּלְבַד. מַתְנִי׳ בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַּעֲלִיל, בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַּעֲלִיל — מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם נִרְאָה בַּעֲלִיל — אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. מַעֲשֶׂה שֶׁעָבְרוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים זוּג, וְעִיכְּבָם רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹד. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים — נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא. גְּמָ׳ מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״עֲלִיל״ לִישָּׁנָא דְּמִיגַּלֵּי הוּא? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר קְרָא: ״אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזוּקָּק שִׁבְעָתָיִם״. רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, וְכוּלָּן נִיתְּנוּ לְמֹשֶׁה, חָסֵר אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים״. ״בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצוֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ״ — בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִהְיוֹת כְּמֹשֶׁה, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״וְכָתוּב יוֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת״ — ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה״. וְחַד אָמַר: בַּנְּבִיאִים לֹא קָם, בִּמְלָכִים קָם. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצוֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ״ — בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לָדוּן דִּינִין שֶׁבַּלֵּב, שֶׁלֹּא בְּעֵדִים וְשֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״וְכָתוּב יוֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת״ — ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים וְגוֹ׳״.

מתני' על שני חדשים מחללין את השבת עדים שראו את החדש: שבהם שלוחים ב"ד שולחין לסוריא להודיע לגולה יום קביעותם הלכך חשיבי ומן התורה מחללין על כולן אבל רבנן אסרו לפי שאין תיקון המועדות תלוי בהם ולא איכפת למלאן ולחסרן ע"פ עדים אך שני חדשים אלו העמידום על דין תורה שכל המועדות תלויין בהן: תקנת קרבן של ר"ח שיקריב בזמנו: גמ' ותו לא נפקי שלוחים (יוצאים) אלא אהני דקתני שבהן שלוחים יוצאים לסוריא: שלוחין יוצאין מבערב כגון נראה בעליל ביום כ"ט או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב"ד מחר א"נ בחדש מעובר דפשיטא לן שביום ל"א יתקדש משלא נתקדש בזמנו שלוחין יוצאין מב"ד ואין ממתינין עד למחר שישמעו מקודש מפי בית דין כדאמרינן לקמן (ראש השנה דף כד.) ראש ב"ד אומר מקודש ויעידו לגולה: על ניסן ועל תשרי אין שלוחין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש הלכך בשאר חדשים אין חילול שבת של עדים ממהרת יציאת השלוחין שאין השלוחין מחללין שבת לצאת היום וכשלא יבאו העדים היום יתעבר החדש והכל יודעין שהם קדשוהו למחר והשלוחים יצאו משתחשך לומר שעיברו את אלול אבל בניסן ותשרי אם לא יבאו העדים היום ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד מחר שאין ב"ד מקדשין בלילה נמצאו ממעטין את הלוכן מהלך לילה ויותר כיצד אם יבאו העדים ויעידו ויקדשוהו בשבת ויהא פסח בשבת יש זמן לשלוחים מהלך י"ב יום שלימים שהרי למ"ש יצאו וילכו כל ימי החול של ב' שבועות הללו שלימים ואם לא באו העדים היום לא יצאו השלוחים עד מחר ועל כרחם שבת של ערב הפסח ישבותו נמצא שלא הלכו י"ב ימים שלימים וא"ת היאך הוא תולה טעם חילול העדים ביציאת השלוחים הרי השלוחים עצמן לא ניתן להם לחלל טעם החילול כדי שיתקדש החדש בזמנו הוא כדקתני ובהן מתקנין את המועדות דרחמנא אמר אשר תקראו אותם במועדם (ויקרא כג) אפי' בשבת ויציאת השלוחים דקתני אינו אלא לייפות וליישב את טעם החילול אף בשביל זאת דיש דברים שאין הטעם תלוי בהם והם נעשים סעד לדבר ליישבו ולייפותו כאותה ששנינו בסנהדרין (דף יא.) אין מעברין את השנה מפני הגדיים והטלאים אבל עושין אותן סעד לשנה כיצד מהודעין אנחנא לכון דגוזלייא רכיכין ואמריא דערקין כו': אשר תקראו אותם במועדם הזהירם שלא יעבור המועד של זמן קריאתן מקרא קודש היינו קדוש ב"ד: יכול כשם שמחללין העדים כדי שיתקדשו בזמנן: כך מחללין השלוחים עד שיתקיימו המועדות בזמנן: מתני' נראה בעליל אין מחללין לפי שאין צורך: ארבעים זוג שני עדים זוג אחר זוג: גמ' בעליל לארץ גלוי לכל: חמשים שערי בינה כו' סיפיה דהאי קרא דרשי רב ושמואל מזוקק שבעתים שבע שביעיות והם חמשים חסר אחת שנמסרו למשה למדנו שחמשים נבראו שהרי מעט נחסר מאלהים: דכתיב ותחסרהו מעט מאלהים וגו' במזמור מה אנוש כי תזכרנו: