תלמוד בבלי סדר מועד מסכת ראש השנה דף ב-ב

קָא מַשְׁמַע לַן דְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִמְלָכִים, וְיוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה. וְאִם לֹא עָמַד אֶלָּא בְּאֶחָד בְּנִיסָן, אֵין מוֹנִין לוֹ שָׁנָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ נִיסָן אַחֵר. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּאִימְּנוֹ עֲלֵיהּ מֵאֲדָר. מַהוּ דְּתֵימָא, נִימְנוֹ לֵיהּ תַּרְתֵּין שְׁנִין, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנוּ רַבָּנַן: מֵת בַּאֲדָר וְעָמַד אַחֵר תַּחְתָּיו בַּאֲדָר — מוֹנִין שָׁנָה לְזֶה וְלָזֶה. מֵת בְּנִיסָן וְעָמַד אַחֵר תַּחְתָּיו בְּנִיסָן — מוֹנִין שָׁנָה לְזֶה וְלָזֶה. מֵת בַּאֲדָר וְעָמַד אַחֵר תַּחְתָּיו בְּנִיסָן — מוֹנִין רִאשׁוֹנָה לָרִאשׁוֹן, וּשְׁנִיָּה לַשֵּׁנִי. אָמַר מַר: מֵת בַּאֲדָר וְעָמַד אַחֵר תַּחְתָּיו בַּאֲדָר — מוֹנִין שָׁנָה לְזֶה וְלָזֶה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: שַׁתָּא לְבֵי תְרֵי לָא מָנִינַן, קָא מַשְׁמַע לַן. מֵת בְּנִיסָן וְעָמַד אַחֵר תַּחְתָּיו בְּנִיסָן — מוֹנִין שָׁנָה לְזֶה וְלָזֶה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי אָמְרִינַן יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה — בְּסוֹף שָׁנָה. אֲבָל בִּתְחִלַּת שָׁנָה — לָא אָמְרִינַן, קָא מַשְׁמַע לַן. מֵת בַּאֲדָר וְעָמַד אַחֵר תַּחְתָּיו בְּנִיסָן — מוֹנִין רִאשׁוֹנָה לָרִאשׁוֹן וּשְׁנִיָּה לַשֵּׁנִי. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּאִימְּנוֹ עֲלֵיהּ מֵאֲדָר, וּמֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ הוּא, מַהוּ דְּתֵימָא: נִימְנוֹ לֵיהּ תַּרְתֵּין שְׁנִין, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לַמְּלָכִים שֶׁאֵין מוֹנִין לָהֶם אֶלָּא מִנִּיסָן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִיו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל״. מַקִּישׁ מַלְכוּת שְׁלֹמֹה לִיצִיאַת מִצְרַיִם: מָה יְצִיאַת מִצְרַיִם מִנִּיסָן — אַף מַלְכוּת שְׁלֹמֹה מִנִּיסָן. וִיצִיאַת מִצְרַיִם גּוּפַהּ מְנָלַן דְּמִנִּיסָן מָנִינַן? דִּילְמָא מִתִּשְׁרִי מָנִינַן! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה׳ וַיָּמׇת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה וְגוֹ׳״. מִדְּקָאֵי בְּאָב וְקָרֵי לַהּ ״שְׁנַת אַרְבָּעִים״, וְקָאֵי בִּשְׁבָט וְקָרֵי לַהּ ״שְׁנַת אַרְבָּעִים״ — מִכְּלָל דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאו תִּשְׁרֵי הוּא. בִּשְׁלָמָא הַיְאךְ — מְפָרֵשׁ דְּלִיצִיאַת מִצְרַיִם, אֶלָּא הַאי, מִמַּאי דְּלִיצִיאַת מִצְרַיִם, דִּילְמָא לַהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן? כִּדְאָמַר רַב פָּפָּא: ״שְׁנַת עֶשְׂרִים״ ״שְׁנַת עֶשְׂרִים״ — לִגְזֵרָה שָׁוָה, הָכָא נָמֵי: ״שְׁנַת אַרְבָּעִים״ ״שְׁנַת אַרְבָּעִים״ — לִגְזֵרָה שָׁוָה: מָה כָּאן לִיצִיאַת מִצְרַיִם — אַף כָּאן לִיצִיאַת מִצְרַיִם. וּמִמַּאי דְּמַעֲשֶׂה דְּאָב קָדֵים, דִּילְמָא מַעֲשֶׂה דִּשְׁבָט קָדֵים! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֶת סִיחוֹן״, וְכִי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּאַהֲרֹן אַכַּתִּי הֲוָה סִיחוֹן קַיָּים, דִּכְתִיב:

מאי קמ"ל לא גרסי' אלא קמ"ל ניסן ר"ה למלכים וכו': דאימנו עליה נמנו וגמרו השרים למנותו: לזה ולזה הבא לכתוב שטר באדר לאחר שעמד השני אם רצה לכתוב בשטר בשנת פלוני למלך שמת כותב ואם רצה כותב בשנה ראשונה למלך פלוני שעמד: מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן והוא הדין אם עמד באחד מכל החדשים שעד ניסן הבא ורוצה למנות בכל השטרות שיכתבו משעמד השני למנין שנות הראשון מונה והרוצה כותב בשנה ראשונה למלך שעמד: ושניה לשני הבא לכתוב משעמד זה לא ימנה שנה שניה למלך שמת שאין שנה זו שלו ולא ימנה את הראשונה לשני לקרות שנה שעמד בה שניה אלא שניה זו ראשונה לשני: שתא לבי תרי לא מנינן משנכנס בה המלך שמת אפי' יום אחד לא יכתבו כל שנה זו בשטר למנין מלך העומד אלא למלך המת: בסוף שנה כגון מלך העומד באדר כלתה לו שנה כשיצא אדר וחשוב לו יום שבסוף שנה זו כשנה שלימה להיות שנה הבאה נקראת שנה שניה: אבל יום אחד בתחילת שנה לא יחשוב לו יום אחד שנה ולא יכתבו שטר בשנה זו לשמו משמת: ומלך בן מלך הוא דאי משום דאימנו עליה לא איצטריך לאשמעינן דשמעינן לה מרישא אבל השתא דאיכא תרתי אימא נימנו ליה מקמייתא קמ"ל וטעמו של דבר לפי שהמלכות ירושה היא דכתיב (דברים יז) למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו: בחדש זיו הוא אייר כדמפרש קרא הוא החדש השני ואמרינן לקמן (ראש השנה ד' ז.) ניסן ר"ה לסדר מנין החדשים: למלך שלמה על ישראל אשנה רביעית קאי ומקרא מסורס הוא בשנה רביעית למלך שלמה על ישראל בחדש זיו הוא החדש השני ה"נ כתיב קרא אחרינא לקמן ויחל לבנות בחדש השני [בשני] בשנת ארבע למלכותו (דברי הימים ב ג׳:ב׳): מקיש מלכות שלמה לענין מנין השנים ליציאת מצרים שהרי המקרא הזה מנה שנה זו שנת ד' מאות ושמונים ליציאת מצרים ובשנת ארבע למלוך שלמה: מה יציאת מצרים מנין השנים שמונין לה מתחילין מניסן אף מלכות שלמה מניסן: אימא מתשרי אע"פ שיצאו בניסן משהגיע תשרי קראו לו שנה שניה לפי שתשרי ר"ה לשנים הנמנים לבריאת עולם והוא הדין ליציאת מצרים: ויהי בארבעים שנה הואיל משה באר את התורה מכלל דתשרי לאו ר"ה דאי תשרי ר"ה הוא הוה ליה בשבט שנת מ"א: דילמא להקמת המשכן שהיה בשנה השנית: כדאמר רב פפא לקמיה: שנת עשרים שנת עשרים לגזרה שוה רב פפא כולהו שנת שבפסוק דצריכי ללמוד זה מזה כולהו גמר להו רב פפא מרבו ללמוד סתום מן המפורש על ידי דין גזירה שוה: דילמא מעשה דשבט קדים ובתשרי שלפניו נכנסה שנת ארבעים: אחרי הכותו את סיחון נאמר במשנה תורה: