תלמוד בבלי סדר מועד מסכת פסחים דף מט-א
מַתְנִי׳ גְּמָ׳ מַתְנִי׳ לְהַצִּיל מִן הַגּוֹיִם, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵיקָה, וּמִן הַמַּפּוֹלֶת — יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת — יַחְזוֹר מִיָּד.
וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים — שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו — חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.
וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: זֶה וְזֶה בִּכְבֵיצָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וְזֶה בִּכְזַיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּשַׂר קֹדֶשׁ — בִּכְזַיִת, וְחָמֵץ — בִּכְבֵיצָה.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי יְהוּדָה, הָא — רַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: סְעוּדַת אֵירוּסִין רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִצְוָה.
וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה, אֲבָל בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה דִּבְרֵי הַכֹּל מִצְוָה. אֲפִילּוּ תֵּימָא הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה, הָא — בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה.
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא סְעוּדַת אֵירוּסִין, אֲבָל לֹא סִבְלוֹנוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי שָׁמַעְתִּי סְעוּדַת אֵירוּסִין וְסִבְלוֹנוֹת.
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה — אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה.
כְּגוֹן מַאי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם הָאָרֶץ. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל — אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה.
מַאי הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: אוֹ ״אַלְמָנָה״, אוֹ ״גְּרוּשָׁה״, אוֹ ״זֶרַע אֵין לָהּ״. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: קוֹבְרָהּ אוֹ קוֹבַרְתּוֹ, אוֹ מְבִיאָתוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת.
אִינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יִדְבַּק בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁתּוֹרָה וּכְהוּנָּה מַעֲשַׁרְתָּן. לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּתַלְמִיד חָכָם, הָא — בְּעַם הָאָרֶץ.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נְסֵיב כָּהֵנְתָּא, חֲלַשׁ. אָמַר: לָא נִיחָא לֵיהּ לְאַהֲרֹן דְּאֶדְבַּק בְּזַרְעֵיהּ, דְּהָוֵי לֵיהּ חַתְנָא כִּי אֲנָא.
רַב אִידִי בַּר אָבִין נָסֵיב כָּהֵנְתָּא, נְפַקוּ מִינֵּיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכִי: רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. אָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא, לָא אִיעַתַּרִי.
אָמַר רַב כָּהֲנָא: אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא, לָא גְּלַאי. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָא לִמְקוֹם תּוֹרָה גְּלֵית! לָא גְלַאי כִּדְגָלֵי אִינָשֵׁי.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת הָרְשׁוּת לְסוֹף גּוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק״, וּכְתִיב: ״לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים״.
תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָּתוֹ בְּכׇל מָקוֹם, סוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ, וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמְיַיתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו, וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ מִמֶּנּוּ, וּמַחְלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם וְשֵׁם רַבּוֹ וְשֵׁם אָבִיו, וְגוֹרֵם שֵׁם רַע לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת.
מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי: קָרוּ לֵיהּ בַּר מַחֵים תַּנּוּרֵי. רָבָא אָמַר: בַּר מְרַקֵּיד בֵּי כוּבֵּי. רַב פָּפָּא אָמַר: בַּר מְלַחֵיךְ פִּינְכֵי. רַב שְׁמַעְיָה אָמַר: בַּר מַךְ רָבַע.
תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה — מוּבְטָח לוֹ שֶׁבָּנָיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְאַל יִשָּׂא בַּת עַם הָאָרֶץ, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה — בָּנָיו עַמֵּי הָאָרֶץ.
תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן, דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל. וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַם הָאָרֶץ, מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה, דָּבָר כָּעוּר מתני' מבערין את הכל בין חולין בין תרומה חוץ מכדי אכילתו לשבת אבל כל מה שעתיד לבער יבער:
תרומה מלפני השבת שאינו יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמת זרים ולהשהותה אי אפשר אבל חולין אין צריך לבער אלא בזמנו שיכול למצוא להן אוכלים הרבה:
גמ' שבת נשתהה שם שבת אחת:
מתני' ההולך בארבעה עשר:
אם יכול שיש שהות ביום:
להציל מן הנכרים את ישראל הנרדפין:
יבטל בלבו ולא יחזור ואפי' יש שהות דמדאוריי' סגי ליה בביטול בעלמא:
לשבות שביתת הרשות שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם כדי שיהא לו משם ולהלן אלפים לילך למחר שם לדבר הרשות יחזור מיד אבל לקנות שביתת מצוה כגון שילך מחר חוץ לתחום לבית האבל או לבית המשתה היינו כהולך לשחוט את פסחו:
שיש בידו בשר קודש עמו בדרך ונפסל ביוצא שמחיצת קדשים קלים חומת ירושלים:
אם עבר צופים שם כפר שיכול לראות בית המקדש משם:
שורפו במקומו ולא הטריחוהו לחזור:
ואם לאו חוזר ושורפו כו' כדאמרן בכל שעה (לעיל פסחים כד.) בקודש באש תשרף דבמקום אכילתו שריפתו:
זה וזה חמץ דאמרן לעיל ונזכר שיש לו חמץ בביתו ובשר קודש שעמו:
בכביצה אבל בפחות גבי חמץ יבטל בלבו וגבי בשר קודש שורפו במקומו:
גמ' סעודה שניה כך הוא דרך החתנים לאחר סעודת אירוסין חוזר ומשגר סבלונות לארוסתו וסועד שם:
אני לא שמעתי שתהא מצוה אלא סעודת אירוסין לבדה אבל לא סעודת סבלונות:
סבלונות דורונות כלים נאים:
בת כהן צריכה להינשא לכהנים ולא לפגום משפחתה להינשא לישראל:
אין זווגן עולה יפה במזל טוב:
מאי היא מה עולה בידן:
או אלמנה או גרושה או זרע אין לה כדכתיב (ויקרא כ״ב:י״ג) ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו':
או קוברה בלא זמן:
תלמיד חכם הוא שבח לו אבל עם הארץ ואינו כהן גנאי הוא לו לאהרן ונענשים:
לא גלאי רב כהנא גלה מבבל לא"י כדאמר בהגוזל ומאכיל (ב"ק קיז.):
לא גלאי כדגלו אינשי שאר תלמידים יוצאים מדעתן ואני יצאתי על כרחי מחמת מרדין ואימת מלכות:
ומאלמן את אשתו שמבקש לימודו ואי אפשר לו וגולה למזונות והרי אשתו באלמנות חיות:
גוזליו יתומין:
ותלמודו משתכח שאינו עסוק לחזור עליו:
ומחלוקות רבות באות עליו מחמת ששכח תלמודו או הקפות שמקיף מחנונין לסעודותיו:
קרו ליה לבנו:
מרקיד בי כובי כדרך הליצנים שמשחקין ומרקדין בחנויות להשקותן בשכרן:
מלחיך פינכי קערות:
מך רבע מקפל לבושו ורובץ וישן דרך המשתכרין אינו מספיק לילך לביתו ולשכב על מטתו אלא מקפל לבושו תחתיו וישן:
מך כמו בר חמרא מוך שקיך וגני (תענית דף ו:):
אילן העולה בין מן הגזע ובין מן השרשים חייב רבי יהודה אומר העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור הקדישו ואח"כ נטע פטור נטע ואח"כ הקדיש ופדאו מאימתי מונה לו משעת נטיעתו.נכרי שהרכיב עץ מאכל על גבי עץ סרק מונה לו משעת נטיעתו רבי יוסי אומר נוטעים יחור של ערלה ואין נוטעים אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואין מרכיבין כפניות של ערלה רבי שמעון בן אלעזר אומר סמני ערלה עולה באחד ומאתים צובע בהן בבלול והולכין אחר הרוב.ר' שמעון בן אלעזר אומר בשר בחלב מותר בהנאה בעלי מומין אסורין כל שהן רבי יוסי אומר בעלי מומין יבקר. תוספתא עורלה פרק א תוס ז רבי שמעון אומר י"ג פרים ובעבודת כוכבים שלשה עשר פרים וי"ג שעירים פר ושעיר לכל שבט ושבט פר ושעיר לב"דהורו ב"ד ועשו ז' שבטים או רובן על פיהן מביאין פר ובעבודת כוכבים מביאין פר ושעיר דברי ר"מ רבי יהודה אומר ז' שבטים שחטאו מביאין ז' פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר שאף אלו שלא חטאו מביאין ע"י חוטאין ר"ש אומר ח' פרים ובעבודת כוכבים ח' פרים וח' שעירים פר ושעיר לכל שבט ושבט פר ושעיר לב"דהורו ב"ד של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהן אותו שבט הוא חייב ושאר כל השבטים פטורין דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אין חייבין אלא על הוריות בית דין הגדול בלבד שנאמר (ויקרא ד, יג) ואם כל עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו שבט: תלמוד בבלי הוריות דף ה עמוד א