תלמוד בבלי סדר מועד מסכת פסחים דף מא-ב

לוֹקֶה שְׁתַּיִם. מְבוּשָּׁל — לוֹקֶה שְׁתַּיִם. נָא וּמְבוּשָּׁל — לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. אַבָּיֵי אָמַר: אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת. אִיכָּא דְּאָמְרִי: תַּרְתֵּי הוּא דְּלָא לָקֵי, חֲדָא מִיהַת לָקֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: חֲדָא נָמֵי לָא לָקֵי, דְּלָא מְיַיחַד לָאוֵיהּ כְּלָאו דַּחֲסִימָה. רָבָא אָמַר: אָכַל זָג — לוֹקֶה שְׁתַּיִם. חַרְצָן — לוֹקֶה שְׁתַּיִם. זָג וְחַרְצָן — לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. אַבָּיֵי אָמַר: אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת. אִיכָּא דְּאָמְרִי: תַּרְתֵּי הוּא דְּלָא לָקֵי, חֲדָא מִיהַת לָקֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: חֲדָא נָמֵי לָא לָקֵי, דְּלָא מְיַיחַד לָאוֵיהּ כְּלָאו דַּחֲסִימָה. תָּנוּ רַבָּנַן: אָכַל כְּזַיִת נָא מִבְּעוֹד יוֹם — פָּטוּר; כְּזַיִת נָא מִשֶּׁחָשֵׁיכָה — חַיָּיב. אָכַל כְּזַיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם — לֹא פָּסַל עַצְמוֹ מִבְּנֵי חֲבוּרָה; כְּזַיִת צָלִי מִשֶּׁחָשֵׁיכָה — פָּסַל עַצְמוֹ מִבְּנֵי הַחֲבוּרָה. תַּנְיָא אִידַּךְ: יָכוֹל אָכַל כְּזַיִת נָא מִבְּעוֹד יוֹם יְהֵא חַיָּיב, וְדִין הוּא: וּמָה בְּשָׁעָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי — יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא. בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי — אֵינוֹ דִּין שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא? אוֹ לֹא: בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי — יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא, בְּשָׁעָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי — אֵינוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי הוּתַּר מִכְּלָלוֹ אֵצֶל צָלִי. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי אִם צְלִי אֵשׁ״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי אִם צְלִי אֵשׁ״? לוֹמַר לָךְ: בְּשָׁעָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי — יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא, בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי — אֵינוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא. רַבִּי אוֹמֵר: אֶקְרָא אֲנִי ״בָּשֵׁל״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מְבֻשָּׁל״? שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבִּישְּׁלוֹ מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, בִּשְּׁלוֹ מִבְּעוֹד יוֹם מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּשֵׁל מְבֻשָּׁל״ מִכׇּל מָקוֹם. וְהַאי ״בָּשֵׁל מְבֻשָּׁל״ אַפְּקֵיהּ רַבִּי לִצְלִי קֵדָר וְלִשְׁאָר מַשְׁקִין! אִם כֵּן — לֵימָא קְרָא אוֹ ״בָּשֵׁל בָּשֵׁל״, אוֹ ״מְבֻשָּׁל מְבֻשָּׁל״. מַאי ״בָּשֵׁל מְבֻשָּׁל״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. תָּנוּ רַבָּנַן: אָכַל צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם — חַיָּיב, וּכְזַיִת נָא מִשֶּׁחָשֵׁיכָה — חַיָּיב. קָתָנֵי צָלִי דּוּמְיָא דְּנָא: מָה נָא בְּלָאו, אַף צָלִי בְּלָאו. בִּשְׁלָמָא נָא, כְּתִיב: ״אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא״, אֶלָּא צָלִי מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה״. בַּלַּיְלָה — אִין, בַּיּוֹם — לָא. הַאי לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה הוּא, וְכׇל לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה — עֲשֵׂה! אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי

לוקה שתים משום לא תאכל נא ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש דכי אם צלי אש נמי אלאו דלא תאכלו קאי: מבושל לוקה שתים משום מבושל ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש: לאו שבכללות הוא דכולל בו כל מיני בשולים שאינן צליה לאסור: איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי כיון שהוא לוקה משום נא משום מבושל תו לא לקי משום כלל דכי אם צלי אש: אבל חדא מיהא לקי כגון המבשל בחמי טבריא ואכלו דאין כאן מלקות דבישול ולא מלקות של נא לוקה משום כי אם צלי אש: ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי משום כי אם צלי אש דלא מיוחד לאויה דידיה כלאו דחסימה שהוא מפרש איסורו וסמיכא ליה פרשת מלקות לעיל מיניה: אכל זג לוקה שתים נזיר שאכלו משום זג לא יאכל ומשום מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים וגו דלא יאכל קאי נמי אמכל אשר יעשה: לאו שבכללות אין לוקין על מכל אשר יעשה דלאו שבכללות הוא שכולל חרצנים וזגים וענבים לחים ויבשים ועלים ולולבין: תרתי לא לקי היכא דאכל זג או חרצן ולקי עלייהו לא לקי תו משום מכל אשר יעשה ומודה אביי דאם אכל זג וחרצן לוקה שתים דכיון דמפורש כל אחד לעצמו קאי נמי אלאו דלא יאכל והוי כמאן דכתב לאו אכל חד וחד והכי מוכח במסכת נזיר דלא פליג אביי אלא אמלקות דמכל אשר יעשה: חדא מיהא לקי אם אכל עלין ולולבין דאין כאן מלקות דזג וחרצן לקי משום לאו דמכל אשר יעשה: אכל כזית נא מבעוד יום פטור טעמא מפרש לקמיה מקראי: לא פסל את עצמו מבני חבורה דאמרי' לקמן (פסחים דף פו.) אין הפסח נאכל לא בשתי חבורות כאחד ואין האוכל אוכל בשני מקומות ונפקא לן מבבית אחד יאכל ומתרגמינן בחבורא חדא יתאכל ואכילה דמבעוד יום לאו אכילה היא ומותר לאכול משתחשך עם בני חבורה שנמנה עמהן: כזית צלי משחשיכה מפסח שנמנה עליו: פסל עצמו מבני חבורה כדפרישית שאין האוכל מותר לאכול הימנו בשני מקומות: בשעה שאינו בקום אכול צלי דאין לו היתר אכילת צלי אינו דין שישנו בלאו דלא תאכל נא: או לא או לא נאמר כן אלא בענין אחר בשעה שישנו בקום אכול צלי דהיינו בלילה דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה אינו בבל תאכל נא: ואל תתמה שהרי הותר מכללו אצל צלי דהא אפילו צלי היה אסור לאכול ביום כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ולא ביום וכשחשכה הותר מכלל איסור עשה דצלי ונימא נמי נהי דלא הותר לכתחלה אצל נא מיהו לא לחייב עליה אם אכלו: שאין תלמוד לומר כי אם צלי אש דהא כתיב לעיל מיניה צלי אש ומצות וגו': אקרא אני בשל דייך הוה ליה בקריאת בשל: אין לי שיתחייב על אכילת בשר אלא אם כן בישלו משחשיכה שהוא עיקר זמנו: בישלו מבעוד יום ואכלו משתחשך מנין: והא אפקיה רבי גופיה דרשיה לעיל לשאר משקין ולצלי קדר: בשל מבושל מדשני בדבוריה דריש ביה דרשה אחריתי נמי: כזית צלי מבעוד יום חייב מפרש ליה לקמיה: קתני חיובא דצלי דמבעוד יום דומיא דחיובא דנא משחשיכה: