תלמוד בבלי סדר מועד מסכת פסחים דף לט-א

מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח: בַּחֲזֶרֶת, בְּתַמְכָא, וּבְחַרְחֲבִינָא וּבְעוּלְשִׁין וּבְמָרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְּבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבוּשָּׁלִין. וּמִצְטָרְפִין לִכְזַיִת, וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן. וּבִדְמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. גְּמָ׳ חֲזֶרֶת — חַסָּא. עוּלְשִׁין — הִינְדְּבִי. תַּמְכָא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: תְּמַכְתָּא שְׁמָהּ. חַרְחֲבִינָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אַצְווֹתָא דְּדִיקְלָא. וּבְמָרוֹר — מְרִירָתָא. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא, אֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח: בְּעוּלְשִׁין, וּבְתַמְכָא, בְּחַרְחֲלִין, בְּחַרְחֲבִינִין, וּבְחִזְרִין. רַב יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עוּלְשֵׁי שָׂדֶה וְעוּלְשֵׁי גִינָּה וַחֲזֶרֶת. עוּלְשֵׁי גִינָּה וַחֲזֶרֶת? הָא תְּנָא לַהּ רֵישָׁא! הָכִי קָאָמַר: אַף עוּלְשֵׁי שָׂדֶה כְּעוּלְשֵׁי גִינָּה וַחֲזֶרֶת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף עַסְווֹס וְטוּרָא וּמָר יְרוֹאָר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי: עַסְווֹס וְטוּרָא אֶחָד הוּא. וּמָר — זֶה הוּא יְרוֹאָר. תָּנֵי דְּבֵי (רַבִּי) שְׁמוּאֵל: אֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח: בַּחֲזֶרֶת, בְּעוּלְשִׁין, וּבְתַמְכָא, וּבְחַרְבִּינִין, וּבְחַרְגִּינִין, וּבְהִרְדּוּפְנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף חֲזֶרֶת יוּלִין וַחֲזֶרֶת גַּלִּין כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. רַבִּי אִילְעָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אַף עַרְקַבָּלִים, וְחָזַרְתִּי עַל כׇּל תַּלְמִידָיו וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר, וְלֹא מָצָאתִי. וּכְשֶׁבָּאתִי לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הוֹדָה לִדְבָרַי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂרָף. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁפָּנָיו מַכְסִיפִין. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: [כׇּל] יָרָק מַר יֵשׁ לוֹ שָׂרָף וּפָנָיו מַכְסִיפִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִדִּבְרֵי כּוּלָּן נִלְמַד, יָרָק מַר יֵשׁ לוֹ שָׂרָף וּפָנָיו מַכְסִיפִין. אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים. רָבִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא דַּהֲוָה מְהַדַּר אַמְּרִירָתָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּיךְ, דִּמְרִירִין טְפֵי? וְהָא חֲזֶרֶת תְּנַן. וְתַנָּא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: חֲזֶרֶת, וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מִצְוָה בַּחֲזֶרֶת. וְאָמַר רָבָא: מַאי חֲזֶרֶת — חַסָּא. מַאי חַסָּא — דְּחַס רַחֲמָנָא עִילָּוַון. וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לָמָּה נִמְשְׁלוּ מִצְרִיִּים כְּמָרוֹר? לוֹמַר לָךְ: מָה מָרוֹר זֶה שֶׁתְּחִילָּתוֹ רַךְ וְסוֹפוֹ קָשֶׁה — אַף מִצְרִיִּים תְּחִילָּתָן רַכָּה וְסוֹפָן קָשָׁה. אֲמַר לֵיהּ: הֲדַרִי בִּי. אֲמַר לֵיהּ רַב רְחוּמִי לְאַבָּיֵי: מִמַּאי דְּהַאי מָרוֹר מִין יָרָק הוּא? אֵימָא מְרִירָתָא דְכוּפְיָא? דּוּמְיָא דְּמַצָּה: מָה מַצָּה גִּידּוּלֵי קַרְקַע — אַף מָרוֹר גִּידּוּלֵי קַרְקַע. וְאֵימָא הִירְדּוּף? דּוּמְיָא דְּמַצָּה: מָה מַצָּה מִין זְרָעִים — אַף מָרוֹר מִין זְרָעִים. וְאֵימָא הַרְזִיפוּ! דּוּמְיָא דְּמַצָּה: מָה מַצָּה שֶׁנִּיקַּחַת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר — אַף מָרוֹר שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנִין לְאַבָּיֵי: אֵימָא מָרוֹר חַד! ״מְרוֹרִים״ כְּתִיב. וְאֵימָא ״מְרוֹרִים״ תְּרֵי! דּוּמְיָא דְּמַצָּה: מָה מַצָּה מִינִין הַרְבֵּה — אַף מָרוֹר מִינִין הַרְבֵּה. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְרָקוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, כּוּלָּן נִזְרָעִין בַּעֲרוּגָה אַחַת. לְמֵימְרָא דְּלֵית בְּהוּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם? מֵתִיב רָבָא: חֲזֶרֶת וַחֲזֶרֶת גַּלִּין, עוּלְשִׁין וְעוּלְשֵׁי שָׂדֶה, כְּרֵישִׁין וּכְרֵישֵׁי שָׂדֶה, כּוּסְבָּר וְכוּסְבַּר שָׂדֶה, חַרְדָּל וְחַרְדָּל מִצְרִי, וְדַלַּעַת הַמִּצְרִי וְהָרְמוּצָה — אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. חֲזֶרֶת וַחֲזֶרֶת גַּלִּין — אִין, חֲזֶרֶת וְעוּלְשִׁין — לֹא! וְכִי תֵּימָא כּוּלְּהוּ בַּהֲדָדֵי קָתָנֵי לְהוּ. וְהָא אָמַר רַב: זוּגוֹת זוּגוֹת קָתָנֵי! מַאי נִזְרָעִין דְּאָמַר רַב — נִזְרָעִין כְּהִלְכָתָן. כְּהִלְכָתָן? תְּנֵינָא:

מתני' אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בחזרת ובתמכא ובעולשי' ובחרחבינא ובמרור כולהו מפרש בגמ': כבושין בחומץ: שלוקין מבושלין הרבה מאד עד שנימוחין: מבושלין כדרך בישול: ומצטרפין לכזית אם אין לו מאחד מהן כזית אבל יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית מצטרפין זה עם זה כדי לצאת ידי חובתו: ובדמאי ובמעשר ראשון כו' אבל בטבל לא ואף על גב דמעשר ירק דרבנן הויא לה מצוה הבאה בעבירה דומיא דעציץ שאינו נקוב דאמרן בפירקין: גמ' חסא ליטוג"א (לייטוג"א: חסה): הינדיבי עשב שקורין קרישפל"א: תמכתא מרוביי"א: אצוותא דדיקלא סיב הגדל ונכרך סביב לדקל שקורין ווידיל"א: מררייתא אמירפויי"ל והיא פופר"ץ: חרחלין לא איתפריש שמו: ובחזרין חזרת: עולשי שדה אע"ג דיש להן שם לווי הרי הן כעולשי גינה: עסווס וטורא ומר ירואה מיני ירקות: הירדופנין יש מפרשין אלוישנ"א (לענה) : חזרת גלים שם לווי הוא: ערקבלין מפרש בסוף פ' שני דעירובין אצוותא חרזייתא הוא סיב גדול ועב ומין לעצמו הוא: וחזרתי על כל תלמידיו של ר' אליעזר ובקשתי לי חבר לסייעני ששמע דבר זה מפיו ולא מצאתי: כל ירק מר תרווייהו אית ליה יש לו שרף ופניו מכסיפין והן הן סימני מרור: שרף כשסוחטין אותו במקום חיתוכו יוצא ממנו שרף לבן כחלב וקורין לייטו"ן: מכסיפין אינו ירק מאד ככרתי אלא פלד"ש: מדברי כולן כל המפרשין שמות הירקות כגון מתני' ותנא דבר קפרא ורבי יהודה ור' מאיר ותנא דבי שמואל מכולן למדנו שהמרור יש לו שרף ופניו מכסיפין שבכל הירקות הללו רואין אנו בהן הסימנין האלו: אמררייתא פופר"ץ: והא אנן רישא דכולהו חזרת תנן: ותנא דבי שמואל נמי חזרת תנא ברישא אלמא היא קדמי לכולהו: מצוה בחזרת כדמפרש טעמא כדרבא ור' יונתן: מאי חסא מאי טעמא קרינן ליה חסא משום דזכר הוא דחס רחמנא עלן אלמא להכי קיימא: למה נמשלו כמרור דכתיב (שמות א׳:י״ד) וימררו את חייהם: תחילה רכה בתחילה נשתעבדו להן ע"י שכר שהיו שוכרין אותן: מרור סופו קשה הקלח שלו מתקשה כעץ: הדרי בי לא אוסיף עוד: מרירתא דכופיא מרה של דג ששמו כן: כי מצה שהרי הוקשו: הירדוף עץ שהמתיק בו משה את מי מרה ואמרינן (בסוטה) (מכילתא פרשת בשלח) נס בתוך נס שהוא היה מר והוא הירדוף: הרזיפו מין זרע וסם המות לבהמה הוא: הרזיפו אינו ניקח בכסף מעשר דאינו פרי מאכל ואנן אוכלא בעינן דומיא דיין ושכר ובקר וצאן כדכתיב (דברים י״ד:כ״ו) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו': ואימא מרור חד מינא הוא מהנך ירקות ולאו כל הני אלא מר שבכולן: כרישין כרתי כרישין של גינה: כרשי שדה שלוויי"ש: והרמוצה מין דלעת הוא ובמסכת נדרים (דף נא.) מפ' קרא קרקוזאי: וכי תימא כולהו בהדי הדדי קתני דבכל הני קאמר דאינן כלאים זה בזה חזרת עולשין וכרישין: זוגות זוגות חזרת וחזרת גלין או עולשין ועולשי שדה וכן כולן שנינו דאין כלאים זה בזה אבל חזרת בעולשין לא: מאי כולן נזרעין בערוגה אחת דאמר רב לעיל נזרעין כהלכתן קא אמר כדי שלא יינקו זה מזה כגון חמשה זרעונין בערוגה של ששה על ששה טפחים כדתנן במסכת שבת (דף פד:):