תלמוד בבלי סדר מועד מסכת פסחים דף כה-א

מָה לְעׇרְלָה שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר — תֹּאמַר בְּבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר! חָמֵץ בַּפֶּסַח יוֹכִיחַ — שֶׁהָיָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. מָה לְחָמֵץ בַּפֶּסַח — שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת, תֹּאמַר בְּבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁאֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת! כִּלְאֵי הַכֶּרֶם יוֹכִיחוּ, שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת — וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם אִיתָא, נִיפְרוֹךְ: מָה לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם — שֶׁכֵּן לוֹקִין עֲלֵיהֶן אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן. וְאַבָּיֵי, ״תֹּאמַר״ בְּמַאי?! תֹּאמַר בְּבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו אֶלָּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתוֹ — אַטּוּ בְּבָשָׂר בְּחָלָב אֲכִילָה כְּתִיבָה בֵּיהּ?! וְאִידַּךְ דְּקָא מוֹתֵיב לַהּ! סָבַר, לְהָכִי קָא גָּמַר מִנְּבֵילָה. מָה נְבֵילָה דֶּרֶךְ הֲנָאָתָהּ — אַף בָּשָׂר בְּחָלָב דֶּרֶךְ הֲנָאָתוֹ. וְאַבָּיֵי: לְהָכִי לֹא כָּתַב אֲכִילָה בְּגוּפוֹ, לוֹמַר שֶׁלּוֹקִין עָלָיו אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתוֹ. וְלִיפְרוֹךְ: מָה לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר! אָמַר רַבִּי אַדָּא בַּר אַהֲבָה: זֹאת אוֹמֶרֶת כִּלְאֵי הַכֶּרֶם עִיקָּרָן נֶאֱסָרִין, הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר קוֹדֶם הַשְׁרָשָׁה. מֵתִיב רַב שְׁמַעְיָה: הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם, אִם הוֹסִיף מָאתַיִם — אָסוּר. הוֹסִיף אִין, לֹא הוֹסִיף לָא! אָמַר רָבָא, תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי: כְּתִיב ״הַזָּרַע״ וּכְתִיב ״הַמְּלֵאָה״, הָא כֵּיצַד? זָרוּעַ מֵעִיקָּרוֹ — בְּהַשְׁרָשָׁה. זָרוּעַ וּבָא, הוֹסִיף — אִין, לֹא הוֹסִיף — לָא. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁירָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי נֵימָא דְּאִיכָּא סַכָּנָה — אֲפִילּוּ עֲצֵי אֲשֵׁירָה נָמֵי! וְאִי דְּלֵיכָּא סַכָּנָה — אֲפִילּוּ כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה נָמֵי לָא?! לְעוֹלָם דְּאִיכָּא סַכָּנָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי עֲצֵי אֲשֵׁירָה לָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכׇל מְאֹדֶךָ״. וְאִם נֶאֱמַר ״בְּכׇל מְאֹדֶךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ — לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ — לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּכׇל מְאֹדֶךָ״. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת

ערלה לא היתה לה שעת הכושר שהפרי הזה חנט באיסור ונגמר באיסור תאמר בבשר בחלב שיש לו שעת הכושר קודם שניתן בחלב: כלאי הכרם יוכיחו ובשחיטת חולין פריך ונימא ערלה תוכיח וחזר הדין והתם מתרץ לה בכל הבשר ולקמן פריך ונימא מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר: ואם איתא דכלאי הכרם חלוקין להחמיר משאר איסורין ליפרוך האי: ואביי אמר לך היכי ניפרוך היכי נסיימה למילתיה דלא נילף בשר בחלב מיניה נימא תאמר בבשר בחלב כו' אטו בשר בחלב אכילה כתיבה ביה התם נמי לוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתה: ואידך אביי אמר לך להכי לא כתיב אכילה בגופו ללמדך שלוקין כו' הלכך לא מצי פריך תאמר בבשר בחלב כו': מנבילה ונבילה אכילה כתיבא ביה נבילה לאו דוקא קאמר דהא מטריפה גמרינן לה ויש מפרשים דמשום דהאי טריפה דקרא איירי באבר ובבשר המדולדל בה ושחטה כדאמרינן בבהמה המקשה לילד (חולין עג:) קרי ליה נבילה דדמי לנבילה דלא מישתרו בשחיטה ואין נראה לי דטריפה נמי לא מישתריא בשחיטה ואי משום דלא מיטמיא הנך נמי לא מיטמאו: וליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר וקא סלקא דעתך שאין נאסרין אלא גידוליהן ולכן לא היתה להן שעת הכושר: זאת אומרת מדלא פריך הכי שמע מינה כלאי הכרם עיקרן נאסר אף עיקר הזריעה עצמה נאסרה וזריעה היתה לה שעת הכושר כל ימיה עד שנשרשה י"מ דהאי מקשה נמי ידע שאף הזריעה נאסרת אלא סבור שמשעת זריעה נאסרת וכך שמעתי אבל א"א להעמידה דמיבעי לן לפרושי הכי מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להן שעת הכושר משעה שבאו לכלל כלאים תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר משעה שבא לכלל זה דאם שורהו כל היום בחלב אינו נאסר בכך ומשני עיקרן נאסרו משנשרשו ולא משנזרעו וכמה גמגומים יש בה חדא דטעמא דלא מיתסר משום דאכתי לא בשר בחלב חשיב ליה והרי הוא כאילו זה לבד וזה לבד וכן כלאים כ"ז שלא נשרשו הרי הן כמונחין בכדא ועוד כי אמר לעיל חמץ בפסח יוכיח מיבעי ליה למימר שהיתה לו שעת הכושר משנקרא חמץ בפסח והא ליתא ועוד מדמותיב רב שמעיה הוסיף אין לא הוסיף לא מכלל דליכא מאן דסליק אדעתיה משעת זריעה אלא הוה סלקא דעתיה תוספת אין עיקר לא ולשון עיקרן משמע כדפרישית דללישנא בתרא הכי הוה ליה למימר זאת אומרת כלאי הכרם בהשרשה נאסרו: המעביר עציץ נקוב בכרם וזרעים בתוכו שכבר צמחו הוסיף הצמח בכרם מאתים אחד מן המאתים שיש בו עכשיו שמתחלה היו בו קצ"ט שיעורים כתוספת זו ועכשיו יש בו מאתים אסורין לפי שאין בהיתר הראשון כדי לבטל התוספת האסור שהערלה וכלאים אין בטלין אלא במאתים של היתר לבד האיסור לא הוסיף מאתים אלא פחות כל שהוא מותר דיש בו כדי להעלות באחד ומאתים ובספרי יליף ליה מתרומה שעולה באחד ומאה וכלאים שכפל את אסוריו שאסורין בהנאה כפל את עלייתן ודוקא נקט נקוב דיונק מקרקע דרך אויר: לא הוסיף לא אלמא אין הזריעה נאסרת: מליאה גידולין: הזרע הראשון: זרוע מעיקרו בכרם בהשרשה כדכתיב הזרע משמע שאף הזריעה נאסרת מיהו קודם השרשה כמאן דמנחא בכדא דמי: זרוע ובא קודם לכן הוסיף אין לא הוסיף לא דכתיב מלאה: בכל מתרפאין אפילו באיסורי הנאה: למה נאמר בכל מאודך יאמר החביב משניהן ודיו ומפרש לפי שפעמים שזה חביב ופעמים שזה חביב לכך הוצרכו שניהן לומר אהוב את בוראך יותר מן החביב עליך והמתרפא בעצי אשירה נראה כמודה בה: