תלמוד בבלי סדר מועד מסכת פסחים דף צא-א
וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כְּזַיִת — שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן.
עַל כּוּלָּם אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסַח לִידֵי פְסוּל.
לְפִיכָךְ אִם אֵירַע בָּהֶן פְּסוּל — פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ.
גְּמָ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא דְּאָמְרַתְּ בֵּית הָאֲסוּרִין דְּגוֹיִם, לָא אֲמַרַן אֶלָּא חוּץ לְחוֹמַת בֵּית פָּאגֵי. אֲבָל לִפְנִים מֵחוֹמַת בֵּית פָּאגֵי — שׁוֹחֲטִין עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מַאי טַעְמָא — אֶפְשָׁר דְּאַמְטוּ לֵיהּ וְאָכֵיל לֵיהּ.
לְפִיכָךְ אִם אֵירַע וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גַּל עָגוֹל, אֲבָל גַּל אָרוֹךְ — פָּטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, אֵימָא: טָהוֹר הָיָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מְפַקֵּחַ בַּגַּל — עִתִּים פָּטוּר עִתִּים חַיָּיב. כֵּיצַד? גַּל עָגוֹל וְנִמְצֵאת טוּמְאָה תַּחְתָּיו — חַיָּיב, גַּל אָרוֹךְ וְנִמְצֵאת טוּמְאָה תַּחְתָּיו — פָּטוּר, אֵימָא טָהוֹר הָיָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה.
מַתְנִי׳ וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.
גְּמָ׳ וְרַבִּי יוֹסֵי, הַאי ״בְּאַחַד״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִין לַזּוֹבֵחַ אֶת פִּסְחוֹ בְּבָמַת יָחִיד בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת שֶׁהוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה —
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ״. יָכוֹל אַף בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ״ — לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין בְּשַׁעַר אֶחָד.
וְרַבִּי יְהוּדָה, הַאי מְנָא לֵיהּ? תַּרְתֵּי שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ.
וּלְרַבִּי יוֹסֵי, מִמַּאי דִּלְהָכִי דְּקָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּילְמָא כִּדְקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הוּא דַּאֲתָא? אָמַר לָךְ: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּהָא כְּתִיב: ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ״.
רָמֵי לֵיהּ רַב עוּקְבָא בַּר חִינָּנָא מִפָּרִישְׁנָא לְרָבָא: מִי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד? וּרְמִינְהוּ: אִשָּׁה בָּרִאשׁוֹן — שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּבַשֵּׁנִי עוֹשִׂין אוֹתָהּ טְפֵילָה לַאֲחֵרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ: לָא תֵּימָא בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא אֵימָא: בִּפְנֵי עַצְמָן.
אֲמַר לֵיהּ: מִי עָבְדִינַן חֲבוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ נָשִׁים? וְהָתְנַן: אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, מַאי לָאו — נָשִׁים לְחוֹדַיְיהוּ, וַעֲבָדִים לְחוֹדַיְיהוּ, וּקְטַנִּים לְחוֹדַיְיהוּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים. נָשִׁים וַעֲבָדִים — מִשּׁוּם תִּפְלוּת, קְטַנִּים וַעֲבָדִים — מִשּׁוּם והמפקח את הגל מעל אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת:
שוחטין עליו דמכ"מ עודנו בחזקת טהרה ואונן נמי לאורתא חזי כדאמרינן בגמרא דאנינות לילה ליתא מדאורייתא אלא אנינות יום כדכתיב (ויקרא י׳:י״ט) הן היום הקריבו יום אסור לילה מותר בשחיטת קדשים וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת:
שוחטין עליהן בחבורת אחרים:
שמא יביאוהו לידי פסול שמא יטמא אונן למתו ומפקח גל ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה והחבוש שמא לא יצא וחולה וזקן שמא יכבד חוליו ולא יוכל לאכול כזית:
לפיכך הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהן אם אירע בהן פסול כמו שפירשתי פטורין מלעשות פסח שני:
חוץ מן המפקח את הגל ונמצא המת תחתיו שחייב לעשות פסח שני:
שהוא טמא מתחלתו קודם שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח ובגמרא מוקי לה בגל עגול שמתחלה האהיל את כולו:
גמ' לא שנו דאין שוחטין על החבוש בפני עצמו:
בית האסורין של ישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון אי נמי כדתניא (כתובות דף לג:) אם יקום והתהלך בחוץ כו' וכי תעלה על דעתך זה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו עד שנראה מה תהא עליו:
בית פאגי מקום חיצון בירושלים:
דמעיילי ליה מן הפסח בתוך בית האסורין לאכול דהא לפנים מירושלים הוא:
ל"ש דמפקח גל חייב לעשות פסח שני אלא גל עגול דמתחלתו האהיל עליו אבל גל ארוך שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל כנגד הטומאה וכיון דספק יצא ספק לא יצא פטור משום דלא אפשר כדאמרן לעיל (פסחים דף פח:) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן:
מתני' על היחיד טעמא יליף בגמרא:
ואפילו חבורה של מאה רבי יוסי קאמר לה כלומר לא תליא מילתא דפסח אלא באכילה יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו מאה ואין יכולין לאכול כזית בין כולם אין שוחטין עליהן:
ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים טעמא מפרש בגמרא:
גמ' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ודריש באחד באנפיה נפשיה על היחיד:
ואין יכולים לאוכלו כזית ממנו:
מנין לזובח פסחו בבמת יחיד במה קטנה שהיא בלא תעשה להכי נקט במת יחיד ולא במת ציבור דבמת ציבור בשעת איסור הבמות ליכא דשעת איסור הבמות לאחר שנבחר משכן שילה ומשחרב היה להם היתר עד שנבנה בית עולמים ומשנבנה חזרו לאיסורם ושוב לא היה להם היתר:
שהיא בלא תעשה אבל כרת דשחוטי חוץ ליכא ובשחיטת קדשים בפרק בתרא (זבחים דף קיד:) מוקי לה בקודם חצות דמחוסר זמן הוא להתקבל בפנים דכתיב אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו הראוי לפתח אהל מועד חייב עליו ושאינו ראוי לאהל מועד אינו חייב עליו ויליף מהכא דמחוסר זמן בחוץ אע"פ שאינו בכרת בלא תעשה מיהא הוי הואיל וראוי לבא לאחר זמן:
יכול אף בשעת היתר הבמות כן יהא בלא תעשה זה דהא לא הותרה במת יחיד אלא לדבר הנידר ונידב ולהוי האי לגביה כשעת איסור:
ת"ל כו' דהאי לאו דהכא לא משתעי אלא בשעת איסור הבמות והכי שמעינן ליה לקרא לא תוכל לזבוח את הפסח בבמת יחיד בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד כו' כי אם אל המקום אשר יבחר שם תזבחנו:
ופרכינן לר' יוסי ממאי דקרא לכדר' שמעון כו' ולאו פירכא כולי האי דאיכא למימר מר דריש ליה הכי ומר דריש ליה הכי אלא טעמא דר' יוסי מהדר לפרושי מאיש לפי אכלו:
לא ס"ד דלאסור פסח על היחיד אתא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו על איש אחד תשחטו ובלבד שיראה לאכילה:
מפרישנא שם מקום:
אשה בראשון חובה ובשני רשות ולקמיה יליף טעמייהו:
טפילה חיבור:
קתני מיהת בפני עצמה לשון יחיד:
ה"ג לא נשים ועבדים וקטנים:
תפלות עבירה:
תלמוד ירושלמי נידה פרק ד הלכה ו פרים קודמין לאילים ואילים קודמין לכבשים אימתי בזמן שבאו כאחד אבל הבא ראשון קרב ראשון הבא אחרון קרב אחרון. לחם הפנים קודם לשתי הלחם כשהוא מחלק בעצרת אומר הילך מצה הילך חמץ הילך מצה הילך חמץ אבא שאול אומר שתי הלחם קודמות ללחם הפנים כשהוא מחלקן בעצרת אומר הילך מצה הילך מצה הילך חמץ הילך מצה מפני ששתי הלחם חביבות שקודמין זה את זה בהקרבה כך קודמין זה את זה באכילה. קדשי קדשים קודמין לקדשים קלים. הנאכלין ליום אחד קודמין לנאכלין לשני ימים. שלמים של אמש קודמין לחטאת ואשם של יום רבי שמעון אומר חטאת ואשם של יום קודמין לשל אמש.וכולן רשאין כהנים לשנות באכילתן מנחות ללותתן ולהוציא שמנן ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה דברי ר' שמעון רבי מאיר אומר תבלי חולין ולא תבלי תרומה שלא יביאו לידי פסול ולידי מיעוט אכילה. יין כיוצא בו. אין מבשלין חטאת ואשם עם מורם מתודה ואיל נזיר עם הבכור עם המורם משל שלמים מפני שממעט את אכילתן וזמן אכילתן. ולא שלמים של אמש עם חטאת ואשם של יום מפני שממעט את אכילתן ומקום אכילתן וזמן אכילתן. אבל חטאת ואשם מתבשלין זה עם זה. תודה ואיל נזיר מתבשלין זה עם זה הבכור ומורם משלמים מתבשלים זה עם זה מפני שכולן שוות.אחד חטאות החיצונות ואחד חטאות הפנימיות לכיבוס שנאמר (ויקרא ו׳:י״ח) תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות. חטאת העוף אין דמה טעון כיבוס חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס היתה לה שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס דברי ר' יעקב ר' שמעון אומר אע"פ שהיתה שעת הכושר ונפסלה אין דמה טעון כבוס. נתן על הקרן ועל הכבש ועל היסוד אין זקוק לו נתן מידו כשהוא מזה על גבי הקיתון גורדו והוא טהור. נתן על העור עד שלא הופשט אין טעון כבוס משהופשט טעון כבוס דברי ר' יהודה ר' אלעזר אומר אף משהופשט אין טעון כיבוס <דברי ר' יהודה> אלא מקום הדם ודבר הראוי לקבל טומאה וראוי לכיבוס היכן מכבסו בפנים יצא לחוץ נכנס ומכבסו בפנים. תוספתא זבחים פרק י תוס ו