תלמוד בבלי סדר מועד מסכת פסחים דף פג-ב

שֶׁמְּצָאָן צִבּוּרִין צִבּוּרִין, וּמֵהֶן חֲלוּצִין. עַצְמוֹת קָדָשִׁים דְּאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם — לְכוּלְּהוּ הֲוָה חָלֵיץ לְהוּ וְאָכֵיל לְהוּ, וְלָא בָּעֵי שְׂרֵיפָה. עַצְמוֹת הַפֶּסַח דְּיֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם — דִּילְמָא הָנֵי דְּחַלְצִינְהוּ, וּלְהָנָךְ לָא חַלְצִינְהוּ, וּבָעֵי שְׂרֵיפָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַגִּידִין בָּשָׂר, חוּץ מִגִּידֵי צַוָּאר. תְּנַן: הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַנּוֹתָר יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. הָנֵי גִּידִין הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא גִּידֵי בָשָׂר — נֵיכְלִינְהוּ? וְאִי דְּאִיתּוֹתַר — הַיְינוּ נוֹתָר? אֶלָּא פְּשִׁיטָא: גִּידֵי צַוָּאר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּשָׂר נִינְהוּ, אַמְּטוּ לְהָכִי בָּעֵי שְׂרֵיפָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָאו בָּשָׂר נִינְהוּ — לְמָה לְהוּ שְׂרֵיפָה? אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְגִיד הַנָּשֶׁה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּאַחַת, וְהַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁל יָמִין. וְאֶלָּא תִּפְשׁוֹט דְּסַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה. דְּאִי מִיפְּשִׁיט פְּשִׁיטָא לֵיהּ, הָהִיא דְּהֶיתֵּירָא נֵיכְלֵיהּ, וּדְאִיסּוּרָא נִישְׁדְּיֵיהּ — לְמָה לֵיהּ שְׂרֵיפָה! אָמַר רַב אִיקָא בַּר חִינָּנָא: כְּגוֹן שֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְשֻׁמָּנוֹ דְּגִיד הַנָּשֶׁה. דְּתַנְיָא: שֻׁמָּנוֹ מוּתָּר, וְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם וְנוֹהֲגִין בּוֹ אִיסּוּר. רָבִינָא אָמַר: בַּחִיצוֹן, וְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנֵי גִידִין הֵן, פְּנִימִי הַסָּמוּךְ לָעֶצֶם — אָסוּר, וְחַיָּיבִין עָלָיו. חִיצוֹן הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר — אָסוּר, וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר וְכוּ׳. וְאַמַּאי? נֵיתֵי עֲשֵׂה וְיִדְחֵי לֹא תַּעֲשֶׂה! אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנֵי דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״ — לִיתֵּן לוֹ בֹּקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ. אַבָּיֵי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״עֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ״, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּשַׁבָּת, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּיוֹם טוֹב. רָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״ — ״הוּא״ וְלֹא מַכְשִׁירָיו, ״לְבַדּוֹ״,

שמצאן צבורין צבורין ובדק עליונים ומצאן חלוצין: עצמות קדשים לא בעו למיבדק תחתונים אבל עצמות פסח בעו למיבדק כולהו ובהא פליג רב זביד אדרב נחמן דאי מצאן חלוצין לא חמיר שימוש נותר כולי האי להצריכו שריפה מספק ולומר בתר איסורייהו חלצינהו: כל הגידין בשר הרי הן כבשר ונימנין עליהן בפסח ויוצא ידי חובתו: חוץ מגידי צואר שהוא אצל הרחב וקשה ועץ בעלמא הוא: הני גידין דקאמר עיקרן ותחלתן לשריפה היכי דמי: ואי דאייתור ע"י שנתעצלו באכילתן היינו נותר: אלא פשיטא בגידי צואר קאמר ומשום שאין נאכלין מחמת קשיין מני להו בהדי עצמות וקאמר דעיקרן לשריפה דמסתמא לא אכיל להו: אי אמרת בשלמא בשר נינהו ואי אכיל להו נפיק בהו אמטו להכי בעי שריפה כו': לא נצרכא אלא לגיד הנשה כו' לעולם גידי צואר לאו בשר נינהו ושאר גידים בשר גמור וראוי לאכילה ומתני' דמשמע דיש גידים שהן בשר ליטען שריפה וסתמן אין נאכלין דקאמר ישרפו בט"ז בגיד הנשה שהוא רך וכשר לאכילה: לעולם פשיטא ליה דשל ימין ומתני' דלא מצי אכיל ליה ומצריך ליה שריפה כשנתערבו לאחר מכאן. בשהוכרו לאו דוקא דודאי מתחלתו הוכרו דאין לך אדם שאינו מכיר בין צד ימין לצד שמאל: לר' יהודה דאמר אין נוהג אלא באחת ולא ידעינן בהי מינייהו הילכך מתחלה עומד אותו של היתר לשריפה משום דלא ידע ליה דליכליה: ופרכינן תיפשוט מיהא דמספקא ליה לרבי יהודה בהי נהיג דהא מילתא איבעיא לן בפ' גיד הנשה (חולין צ:) דקתני ר' יהודה אומר אין נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין ואיבעיא לן מיפשט ליה לרבי יהודה דשל ימין ומאי דעת דקא אמר דעת תורה כדמפרש התם הירך המיומנת שבירך או דילמא ספוקי מספק' ליה ומאי דעת דעת נוטה כלומר מסתברא הכי תיפשוט ממתני' מדקא אמר תחלתו לשריפה ודאי מספקא ליה הילכך שריפה בעו תרוייהו דאכל חד וחד אמר האי דהיתירא הוה והרי הוא נותר ומתחלתו לא היה יכול לאוכלו שמא זהו של איסור דאי פשיטא ליה אמאי תחלתו לשריפה דהיתירא ניכליה דאיסורא נשדייה: רב אשי אמר מתני' בשומנו של גיד קאמר דמותר מן התורה ונהגו איסור בו הילכך תחלתו לשריפה דכיון דמן התורה מותר חל איסור נותר עליו ובכלל נותר לא חשיב ליה דהאי על כרחו מתחלתו לכך עומד ואיצטריך למיתנייה באנפי נפשיה ולאשמעינן דאסור לאוכלו: שני גידין הן בירך: פנימי הסמוך לעצם זה גיד הגדול המתוח על פני כל אורך הירך ופנימי קרי ליה שהוא בצד פנימי של ירך צד הרואה את הירך השנית: וסמוך לעצם עצם הקולית התחוב בבוקא דאטמא וגם יוצא מבוקא דאטמא ונמתח אצל אותו עצם על פני כל אורך הירך שאסור: וחייבין עליו מלקות: חיצון זה גיד קצר הניתן בסוף השופי לרחבו וחיצון קרי ליה על שם שהוא מוטל לצד חיצון של ירך צד הרואה את האויר הסמוך לבשר שמובלע בבשר: אסור מדרבנן: ואין חייבין עליו כדמפרש טעמא התם אשר על כף הירך ההוא דפשיט בכוליה ירך והיינו פנימי אבל חיצון לא ובההוא דקאמר תנא דידן דתחלתו אינו נאכל משום איסור דרבנן וטעון שריפה דחייל עליה שם נותר דחזי מדאורייתא: ניתי עשה דבאש תשרפו: ונידחי לא תעשה דמלאכת י"ט: שאין ת"ל עד בוקר בתרא דהא כבר כתיב קמא: ולא עולת חול בי"ט אלמא אפילו הקטר עולה אינו דוחה י"ט וכ"ש שריפת פסול שלה ופסח קרבן של חול הוא דזריקת דמו בארבעה עשר ואין יכול להקטירו בלילה והא דכתיב לא ילין לבקר דמשמע הא כל הלילה ילין הא אוקימנא בארבעה עשר שחל להיות בשבת בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נט:): הוא ולא מכשיריו היכולין ליעשות מבעוד יום: