תלמוד בבלי סדר מועד מסכת פסחים דף סב-ב

בְּטוּמְאַת בָּשָׂר — הֵיכָא הוּתְּרָה? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי, וְהֵיכָא הוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ — בְּצִיבּוּר. רֵישָׁא בְּטוּמְאַת בָּשָׂר, סֵיפָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי! אִין — שֵׁם טוּמְאָה קָפָרֵיךְ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כּוּלַּהּ בְּטוּמְאַת בָּשָׂר, וְהֵיכָא הוּתְּרָה — בְּטוּמְאַת פֶּסַח, דִּתְנַן: פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה — נֶאֱכָל בְּטוּמְאָה, שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִילָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה. מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַפֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ, וּשְׁחָטוֹ בִּזְמַנּוֹ לִשְׁמוֹ, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח בִּזְמַנּוֹ — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר. טַעְמָא בִּזְמַנּוֹ, הָא שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ — כָּשֵׁר. וְאַמַּאי? נֵימָא: הוֹאִיל וּבִזְמַנּוֹ פּוֹסֵל, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ נָמֵי פּוֹסֵל! אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא ״וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא״ — הוּא בַּהֲוָיָיתוֹ: לֹא הוּא לְשׁוּם אֲחֵרִים, וְלֹא אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ. בִּזְמַנּוֹ, שֶׁהוּא פָּסוּל לְשׁוּם אֲחֵרִים — אֲחֵרִים פְּסוּלִין לִשְׁמוֹ. שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ, שֶׁהוּא כָּשֵׁר לְשׁוּם אֲחֵרִים — אֲחֵרִים כְּשֵׁרִים לִשְׁמוֹ. רַבִּי שִׂמְלַאי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: נִיתְנֵי לִי מָר סֵפֶר יוּחֲסִין. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָן אַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: מִלּוֹד. וְהֵיכָן מוֹתְבָךְ? בִּנְהַרְדְּעָא. אֲמַר לֵיהּ: אֵין נִידּוֹנִין לֹא לְלוּדִּים וְלֹא לִנְהַרְדְּעִים, וְכׇל שֶׁכֵּן דְּאַתְּ מִלּוֹד וּמוֹתְבָךְ בִּנְהַרְדְּעָא. כַּפְיֵיהּ וְאִרַצִּי. אֲמַר לֵיהּ: נִיתְנְיֵיהּ בִּתְלָתָא יַרְחֵי. שְׁקַל קָלָא פְּתַק בֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: וּמָה בְּרוּרְיָה דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי מֵאִיר בְּרַתֵּיה דְּרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן, דְּתָנְיָא תְּלָת מְאָה שְׁמַעְתָּתָא בְּיוֹמָא מִתְּלָת מְאָה רַבְּווֹתָא, וַאֲפִילּוּ הָכִי לֹא יָצְתָה יְדֵי חוֹבָתָהּ בִּתְלָת שְׁנִין, וְאַתְּ אָמְרַתְּ בִּתְלָתָא יַרְחֵי?! כִּי שָׁקֵיל וְאָזֵיל אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מָה בֵּין לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו? אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן אַתְּ, תָּא וְאֵימָא לְךָ: לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — אֵין פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ. לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — אִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרוֹ, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרוֹ. לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — יֶשְׁנוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — אֵינוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת. לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — יֶשְׁנוֹ בְּצִיבּוּר כִּבְיָחִיד, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — אֵינוֹ בְּצִיבּוּר כִּבְיָחִיד. רַב אָשֵׁי אָמַר: פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרוֹ — חֲדָא מִילְּתָא הִיא, דְּמָה טַעַם אָמַר פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ? מִשּׁוּם דְּאִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרוֹ. אָמַר רָמֵי בַּר רַב יוּדָא אָמַר רַב: מִיּוֹם שֶׁנִּגְנַז סֵפֶר יוּחֲסִין תָּשַׁשׁ כֹּחָן שֶׁל חֲכָמִים וְכָהָה מְאוֹר עֵינֵיהֶם. אָמַר מָר זוּטְרָא: בֵּין ״אָצֵל״ לְ״אָצַל״ טְעִינוּ אַרְבַּע מְאָה גַּמְלֵי דִּדְרָשָׁא. תַּנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: הִקְדִּים מוּלִים לַעֲרֵלִים — כָּשֵׁר, עֲרֵלִים לְמוּלִים — פָּסוּל. מַאי שְׁנָא מוּלִין לַעֲרֵלִים דְּכָשֵׁר — דְּכוּלַּהּ עׇרְלָה בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא? עֲרֵלִים לְמוּלִין נָמֵי, כּוּלַּהּ עׇרְלָה בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא!

היכא אישתראי טומאת בשר לאכילה אפילו קרבן ציבור שדוחה טומאה הני מילי להקרבה אבל למיכלה בטומאה לא דתנן בכיצד צולין (דף עו:) חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה כו': שמתחלתו לא בא לא נאמרה הבאת עיקר פסח אלא לאכילה וכי שרייה רחמנא לאיתויי בטומאה ברוב ציבור כדכתיב איש איש כי יהיה טמא וגו' איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נידחין אדעתיה למיכליה שרייה: שעברה שנתו שנולד אשתקד קודם ראש חודש ניסן והפרישו לשם פסח וכי מטא ראש חדש ניסן ועברה שנתו תו לא חזי לפסח דכתיב זכר בן שנה וקאי לשלמים כדילפינן בפירקין דלקמן (פסחים ד' ע:) פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא: ושחטו בזמנו לשמו גרס דהוה ליה שוחט שלמים לשם פסח בזמנו: ר' אליעזר פוסל טעמא מפרש בפ"ק דזבחים ומה פסח שמותרו בא שלמים שחטו לשם שלמים בזמנו פסול שלמים שאין מותרן בא פסח שחטן לשם פסח בזמן פסח אינו דין שפוסל: ורבי יהושע מכשיר דכל זבחים שנזבחים שלא לשמן כשירין חוץ מפסח וחטאת ואי משום דנשחטו לשם פסח קל וחומר הוא ומה שלא בזמנו שאינו כשר לשמו אחרים כשירים לשמו בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין שיכשרו אחרים לשמו וכל טעמייהו התם מפרש: שלא בזמנו לא פסיל ליה ר' אליעזר אם שחטו לשם פסח כדאמר ליה ר' יהושע ומה שלא בזמנו שאינו כשר לשמו אחרים כשירים לשמו ולא מיהדר רבי אליעזר לדידי שלא בזמנו נמי אחרים פסולים לשמו ואמאי לרב חסדא דאמר לחומרא אמרינן הואיל נימא הכא הואיל ואלו זמנו הוה ושחיט לשמו מיפסיל הכא הכי נמי ליפסיל כדקאמר גבי ערל הואיל ואי הוה מל פסיל השתא נמי פסיל: שלא בזמנו שהוא כשר לשם אחרים דנפקא לן לקמן (פסחים דף ע:) מוזבחת פסח צאן ובקר דפסח שניתותר לאחר הפסח קרב שלמים ואף קודם הפסח נמי נפקא לן בפ"ק דזבחים מקרא אחרינא מואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח יהא לזבח שלמים: אחרים כשרים לשמו דהא איתקש פסולו לשם אחרים ופסול לאחרים לשמו: ספר יוחסין מתני' דדברי הימים: אין שונין ספר יוחסין לא ללודים כו' לדחוייה איכוון ל"א לפי שאינן מיוחסין: שקל קלא מוט"א (גוש אדמה) : לא יצתה ידי חובתה לא יכלה לשנותה בשלש שנים: בהדי דקא שקיל ואזיל א"ל ר' שמלאי לר' יוחנן: מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו מאי שנא דלשמו ושלא לשמו פסול לאוכליו ושלא לאוכליו כשר: פסולו בגופו מחשבה בגופו של קרבן אבל מחשבת אוכליו פסול דבר אחר הוא: אי אפשר לברר דמה חלק לשמו ומה חלק שלא לשמו אבל אוכליו אפשר לברר חלק אוכליו לצד זה וחלק חולה וזקן בצד אחר אי נמי לברר אם אמת מחשבתו אם אין בה ממש כגון יאכילנו לראויין ונמצאת מחשבתו בטילה למפרע ולשאינן ראויין יחזור דמיהן וכך שמעתי: אינו בארבע עבודות דאין מחשבת אוכלין בזריקה מחשבת אכילה לא שייכא בקרבן ציבור דלא שייכא אלא בפסח: תשש כחן שנגנזו מהן טעמי תורה שהיו בו: נגנז נשתכח: מאצל לאצל שני מקראות הן ופרשה גדולה ביניהן ולאצל ששה בנים וקא חשיב ואזיל הבנים וסיפא דפרשתא אלה בני אצל: