תלמוד בבלי סדר נשים מסכת כתובות דף כד-ב

הָכָא נָמֵי בְּשֶׁכְּלֵי אוּמָּנוּתוֹ בְּיָדוֹ. וְהֵיכָא אִתְּמַר דְּרַבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָא — אַהָא, דִּתְנַן: הַקַּדָּר שֶׁהִנִּיחַ קְדֵירוֹתָיו וְיָרַד לִשְׁתּוֹת (מַיִם מִן הַיְאוֹר) — הַפְּנִימִיּוֹת טְהוֹרוֹת, וְהַחִיצוֹנוֹת טְמֵאוֹת. וְהָתַנְיָא: אֵלּוּ וָאֵלּוּ טְמֵאוֹת! אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָא: בְּשֶׁכְּלֵי אוּמָּנוּתוֹ בְּיָדוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיַּד הַכֹּל מְמַשְׁמֶשֶׁת בָּהֶן. וְהָתַנְיָא: אֵלּוּ וָאֵלּוּ טְהוֹרוֹת! אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָא: בְּשֶׁאֵין כְּלֵי אוּמָּנוּתוֹ בְּיָדוֹ. וְאֶלָּא הָא דִּתְנַן: הַפְּנִימִיּוֹת טְהוֹרוֹת וְהַחִיצוֹנוֹת טְמֵאוֹת, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? דִּסְמִיכָא לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמִשּׁוּם חִיפּוּפֵי רְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן בְּמַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין קָמִיפַּלְגִי. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְהַעֲלוֹת מִשְּׁטָרוֹת לְיוּחֲסִין? הֵיכִי דָּמֵי: אִילֵּימָא דִּכְתִיב בֵּיהּ ״אֲנִי פְּלוֹנִי כֹּהֵן חָתַמְתִּי עֵד״ — מַאן קָא מַסְהֵיד עִילָּוֵיהּ? לָא צְרִיכָא, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״אֲנִי פְּלוֹנִי כֹּהֵן לָוִיתִי מָנֶה מִפְּלוֹנִי״ וַחֲתִימוּ סָהֲדִי, מַאי? אַמָּנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר קָא מַסְהֲדִי, אוֹ דִלְמָא אַכּוּלַּהּ מִילְּתָא קָא מַסְהֲדִי. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: מַעֲלִין, וְחַד אָמַר: אֵין מַעֲלִין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְהַעֲלוֹת מִנְּשִׂיאוּת כַּפַּיִם לְיוּחֲסִין? תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר מַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין, וְתִיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר אֵין מַעֲלִין. תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר מַעֲלִין: הָנֵי מִילֵּי תְּרוּמָה, דַּעֲוֹן מִיתָה הִיא. אֲבָל נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, דְּאִיסּוּר עֲשֵׂה — לָא. אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא. תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר אֵין מַעֲלִין: הָנֵי מִילֵּי תְּרוּמָה דְּמִיתְאַכְלָא בְּצִנְעָא, אֲבָל נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, דִּבְפַרְהֶסְיָא — אִי לָאו כֹּהֵן הוּא, כּוּלֵּי הַאי לָא מַחְצִיף אִינָשׁ נַפְשֵׁיהּ. אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא. רַב חִסְדָּא וְרַבִּי אֲבִינָא, חַד אָמַר: מַעֲלִין, וְחַד אָמַר: אֵין מַעֲלִין. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: מַהוּ לְהַעֲלוֹת מִנְּשִׂיאוּת כַּפַּיִם לְיוּחֲסִין? אֲמַר לֵיהּ: פְּלוּגְתָּא דְּרַב חִסְדָּא וְרַבִּי אֲבִינָא. הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מַתְנִיתָא יָדַעְנָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה חֲזָקָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִילַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִילַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם. אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהוּנָּה. וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמוֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וְתוּמִּים״. אָמַר לָהֶם: הֲרֵי אַתֶּם בְּחֶזְקַתְכֶם. בַּמֶּה הֱיִיתֶם אוֹכְלִים בַּגּוֹלָה — בְּקׇדְשֵׁי הַגְּבוּל, אַף כָּאן בְּקׇדְשֵׁי הַגְּבוּל. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַעֲלִין מִנְּשִׂיאוּת כַּפַּיִם לְיוּחֲסִין, הָנֵי כֵּיוָן דְּפָרְסִי יְדַיְיהוּ — אָתֵי לְאַסּוֹקִינְהוּ! שָׁאנֵי הָכָא דְּרִיעַ חֶזְקַיְיהוּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, לְמַאן דְּאָמַר מַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין: כֵּיוָן דְּאָכְלִי בִּתְרוּמָה אָתֵי לְאַסּוֹקִינְהוּ! אֶלָּא לָאו, מִשּׁוּם דְּרִיעַ חֶזְקַיְיהוּ.

בשכלי אומנותו בידו חמר המביא תבואה למכור היה נושא בידו כלי היכר של מכירה כגון מחק שמוחקין בה המדה והמביאה להצניע אינו נושא בידו כלי אומנות מכר והכא כגון שכלי אומנותו בידו של זה המזלזל את שלו דאנן סהדי שלמוכרה הביאה הלכך אין זה אלא גומל וזה יעיד עליו בכרך שלפניהם: הקדר שהוא חבר: הפנימיות טהורות כולה מתרצא ואזלא לקמיה: בשכלי אומנותו בידו להיכר שהוא נושאן למוכרן: ממשמשת בהן לבדוק וליקח: ומשום חיפופי רשות הרבים שנותנים בני אדם אבנים גדולות או יתדות לצידי רה"ר להרחיק העגלות מלהזיק את הכתלים ומתוך שהן דוחקות את רה"ר וזה הניח קדירותיו אצלם דחק גם הוא את הדרך והעוברין שם מתחככין בהן ובגדיהן עוברין על פני אוירן ובגדי עם הארץ טמאים הם ומטמאים את החיצוניות: במעלין מתרומה ליוחסין רבי יהודה סבר הרואה שמאכילין תרומה לאדם בחזקת כהן מעיד עליו בכל מקום שהוא כהן ומעלין אותו ליוחסין הלכך אם תאכילהו תרומה הרי אתה מביאו להשיאו אשה וטעמיה לאו משום גומלין הוא ורבנן סברי אין מעלין מתרומה ליוחסין: דאיסור מיתה אם זר הוא לא היה אוכל תרומה שהוא עון מיתה: דאיסור עשה כה תברכו (במדבר ו׳:כ״ג) אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה: גדולה חזקה שאין ב"ד יכולין להוציא דבר מחזקתו: בקשו כתבם המתיחשים שיהו כהנים כשרים לפי שהתחתנו כהנים בגולה בגויי הארץ וילדו להם בנים כדכתיב בספר עזרא והם חללים הוצרכו הנולדים בגולה להתייחס כשעלו מן הגולה לשרת בבנין שני: ויגאלו נפסלו מלשון לחם מגואל (מלאכי א): התרשתא הוא נחמיה בן חכליה וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ח): עד עמוד כהן לאורים וגו' כאדם שאומר לחבירו עד שיבא המשיח דאורים ותומים לא הוו במקדש שני שנחסרו חמשה דברים כדאמרינן בסדר יומא (דף כא:): מקדשי הקדשים דוקא מקדשי המקדש פסלינהו אבל תרומה שהיו רגילין בה בגולה לא אסר עלייהו משום דהוחזקו בה: קדשי הגבול תרומה שהיא נוהגת בגבולין חוץ למקדש ולירושלים: אף כאן בקדשי הגבול ומדאמר רבי יוסי גדולה חזקה ש"מ נשיאות כפים נמי לא אסר עלייהו שהרי הוחזקו בה בגבולין: ואי סלקא דעתך כו' אתו לאסוקינהו ומה הועילו בתקנתם: שאני הכא דליכא למיחש דליסוקינהו דהא ריע חזקייהו שהרי הכל רואין שאר כהנים אוכלין קדשי המקדש והם אינן אוכלין יש כאן היכר גדול שיש בהן צד פסול אבל שאר בני אדם כגון בזמן הזה לעולם מעלין מנשיאות כפים ליוחסין: [דאי לא תימא הכי דעל דא סמיך שיש בהן היכר תרומה נמי תקשי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין]: