תלמוד בבלי סדר נשים מסכת כתובות דף כב-ב
אַמַּתְלָא לִדְבָרֶיהָ — נֶאֱמֶנֶת. תְּנָא מִינֵּיהּ אַרְבָּעִים זִימְנִין, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא עֲבַד שְׁמוּאֵל עוֹבָדָא בְּנַפְשֵׁיהּ.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״מֵת״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא מֵת״. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״נִתְגָּרְשָׁה״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת — לֹא תֵּצֵא. רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי אוֹמֵר: תֵּצֵא. אָמַר רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי: אֵימָתַי אֲנִי אוֹמֵר תֵּצֵא, בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ עֵדִים, וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת. אֲבָל נִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים — לֹא תֵּצֵא.
מִכְּדֵי תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ, הַבָּא עָלֶיהָ בְּאָשָׁם תָּלוּי קָאֵי! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן שֶׁנִּשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ. הִיא גּוּפַהּ בְּאָשָׁם תָּלוּי קָיְימָא! בְּאוֹמֶרֶת: ״בָּרִי לִי״.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״מֵת״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״לֹא מֵת״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת — לֹא תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״נִתְגָּרְשָׁה״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת — תֵּצֵא.
מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר אַבָּיֵי: תַּרְגְּמַהּ בְּעֵד אֶחָד. עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״מֵת״, הֵימְנוּהוּ רַבָּנַן כְּבֵי תְרֵי, וְכִדְעוּלָּא. דְּאָמַר עוּלָּא: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד — הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, וְהַאי דְּקָאָמַר ״לֹא מֵת״ — הָוֵה לֵיהּ חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.
אִי הָכִי, אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי! מִשּׁוּם דְּרַב אַסִּי. דְּאָמַר רַב אַסִּי: ״הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ״.
סֵיפָא, עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״נִתְגָּרְשָׁה״, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״, תַּרְוַיְיהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ קָמַסְהֲדִי. וְהַאי דְּקָאָמַר נִתְגָּרְשָׁה — הָוֵה לֵיהּ חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.
רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ. וְרָאָה רַבִּי יוֹחָנָן דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי בְּגֵרוּשִׁין, וְלֹא רָאָה בְּמִיתָה. מַאי טַעְמָא? מִיתָה — אֵינָהּ יְכוֹלָה מַכְחַשְׁתּוֹ, גֵּרוּשִׁין — יְכוֹלָה מַכְחַשְׁתּוֹ.
וּמִי חֲצִיפָה כּוּלֵּי הַאי? וְהָאָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ ״גֵּרַשְׁתַּנִי״ — נֶאֱמֶנֶת. חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִיזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים דְּקָא מְסַיְּיעִי לַהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים דְּקָא מְסַיְּיעִי לַהּ — מְעִיזָּה וּמְעִיזָּה.
רַב אַסִּי אָמַר: כְּגוֹן דְּאָמְרִי עֵדִים ״עַכְשָׁיו מֵת״, ״עַכְשָׁיו גֵּירְשָׁהּ״. מִיתָה לֵיכָּא לְבָרוּרַהּ. גֵּירוּשִׁין אִיכָּא לְבָרוּרַהּ, דְּאָמְרִינַן לָהּ: אִם אִיתָא דְּהָכִי הֲוָה, אַחֲזִי לַן גִּיטִּיךְ.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״נִתְקַדְּשָׁה״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא נִתְקַדְּשָׁה״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״נִתְגָּרְשָׁה״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״ — הֲרֵי זו לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת — תֵּצֵא. לא עבד שמואל עובדא בנפשיה פעם אחת אמרה לו אשתו כן ונתנה אמתלא לדבריה ופירש הימנה עד שטבלה:
לא תצא ולקמיה פריך תרי ותרי נינהו:
שבאו עדים שאמרו לא מת:
באשם תלוי בא על ספק כרת:
לאחד מעדיה שאמרו מת דאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו וזה אומר ברי לי:
באומרת ברי לי אין לבי נוקפי שברי לי אילו היה קיים היה בא:
תרגמה להא דר' יוחנן:
בעד אחד ולאו שנים איתמר אלא עד אומר כו' ועד אומר כו':
הימנוהו רבנן כבתרי לומר מת כדאמרינן ביבמות בהאשה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עליה בתחלתה:
אפי' לכתחלה נמי תינשא:
דרב אסי ביבמות בפ' שני:
תרוייהו באשת איש קא מסהדי שניהן מעידין שאשת איש היתה:
מיתה אינה יכולה מכחשתו אם יבא בעלה אינה יכולה לומר מת אתה הלכך אי לאו דברי לה שמת מירתתא ולא מינסבא:
גירושין יכולה מכחשתו אם יבא ויאמר לא גירשתיך היא תאמר גירשתני הלכך אי שרית לה סמכה אהכחשה ומינסבא על פי עדים הללו מספק ולא מירתתא למידק שפיר:
עכשיו מת היום:
ליכא לברורה אם אמרו טבע במים או אכלו ארי אין אנו יכולין לברר הדברים הלכך לכתחלה לא תינשא ואם ניסת לא תצא כרבנן וכשניסת לאחד מעדיה:
אחזי גיטיך דבשעתא פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי:
הרי זו לא תנשא לאחר:
חומר בטמא מת שאין בבועל נדה ובבועל נדה שאין בטמא מת שטמא מת טעון הזאה שלישי ושביעי מה שאין כן בבועל נדה חומר בבועל נדה שבועל נדה מטמא כר התחתון כעליון מה שאין כן בטמא מת ר' יוסי אומר זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ורביעית מן המת למה אמרו רביעית לפי שכל עובר תחלת ברייתו יש בו רביעית דם ודם הנדה כיוצא במרכב חומר בהן שאין במרכב ובמרכב שאין בהן שהן שוה מגען למשאן לטמא אדם ולטמא בגדים מה שאין כן במרכב חומר במרכב שהמרכב מטמא תחת אבן מסמא מה שאין כן בהן.חומר בכזית מן המת שכזית מת פתחו בטפח והמת פתחו בארבעה טפחים. רבי נתן אומר להיות טמא מת לטמא שנים לפסול א'.בשלשה דברים שוה סוריא לארץ ישראל ובשלשה לחוצה לארץ עפרה מטמא כחוצה לארץ והמביא גט מסוריא כמביא מחוצה לארץ והמוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ. שלשה לארץ ישראל שהקונה שדה בסוריא כקונה בפרווד שבירושלים וחייבת במעשרות ובשביעית ואם יכול ליכנס לה בטהרה טהורין. תוספתא כלים קמא פרק א תוס ו לְֽ֭תַאֲוָה יְבַקֵּ֣שׁ נִפְרָ֑ד בְּכׇל־תּ֝וּשִׁיָּ֗ה יִתְגַּלָּֽע׃לֹא־יַחְפֹּ֣ץ כְּ֭סִיל בִּתְבוּנָ֑ה כִּ֝֗י אִֽם־בְּהִתְגַּלּ֥וֹת לִבּֽוֹ׃בְּֽבוֹא־רָ֭שָׁע בָּ֣א גַם־בּ֑וּז וְֽעִם־קָל֥וֹן חֶרְפָּֽה׃ מקרא משלי פרק יח פסוק ד