תלמוד בבלי סדר נשים מסכת כתובות דף צו-א

תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: מְצִיאַת אַלְמָנָה לְעַצְמָהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״הַנִּיזּוֹנֶת״ תְּנַן — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״נִיזּוֹנֶת״ תְּנַן, נִיהְווֹ כְּבַעַל: מָה בַּעַל מְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ, הָכָא נָמֵי מְצִיאַת אִשָּׁה לַיּוֹרְשִׁים! לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: ״נִיזּוֹנֶת״ תְּנַן: טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן מְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ — דְּלָא תֶּיהְוֵי לַהּ אֵיבָה. הָנֵי — תֶּיהְוֵי לְהוּ אֵיבָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כׇּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, אַלְמָנָה עוֹשָׂה לַיּוֹרְשִׁים, חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מְלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ — תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ, חוּץ מֵהַתָּרַת (לוֹ) מִנְעָל. אָמַר רָבָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁמַּכִּירִין אוֹתוֹ לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ נָמֵי, לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מַנַּח תְּפִלִּין, אֲבָל מַנַּח תְּפִלִּין — לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ — כְּאִילּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אוֹמֵר: אַף פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַלְמָנָה שֶׁתָּפְסָה מִטַּלְטְלִין בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ — מַה שֶּׁתָּפְסָה תָּפְסָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אַלְמָנָה שֶׁתָּפְסָה מִטַּלְטְלִין בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ — מַה שֶּׁתָּפְסָה תָּפְסָה. וְכֵן כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: מַעֲשֶׂה בְּכַלָּתוֹ שֶׁל רַבִּי שַׁבְּתַי שֶׁתָּפְסָה דִּסַקַּיָּא מְלֵאָה מָעוֹת, וְלֹא הָיָה כֹּחַ בְּיַד חֲכָמִים לְהוֹצִיא מִיָּדָהּ. אָמַר רָבִינָא: וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא לִמְזוֹנֵי, אֲבָל לִכְתוּבָּה — מַפְּקִינַן מִינַּהּ. מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא לִכְתוּבָּה, דְּמִמְּקַרְקְעֵי וְלָא מִמִּטַּלְטְלִי? מְזוֹנוֹת נָמֵי מִמְּקַרְקְעֵי וְלָא מִמִּטַּלְטְלִי! אֶלָּא לִמְזוֹנֵי — מַאי דְּתָפְסָה תָּפְסָה, הָכִי נָמֵי לִכְתוּבָּה! אֲמַר לֵיהּ רַב יִצְחָק בַּר נַפְתָּלִי לְרָבִינָא: הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא כְּווֹתָיךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: אַלְמָנָה שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה מְזוֹנוֹת — אִיבְּדָה מְזוֹנוֹת. הַשְׁתָּא שְׁתַּיִם — אִיבְּדָה, שָׁלֹשׁ מִיבַּעְיָא?! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּעֲנִיָּה, כָּאן בַּעֲשִׁירָה. אִי נָמֵי: כָּאן בִּפְרוּצָה, כָּאן בִּצְנוּעָה. אָמַר רָבָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְמַפְרֵעַ, אֲבָל לְהַבָּא יֵשׁ לָהּ. בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: יְתוֹמִים אוֹמְרִים נָתַנְנוּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נָטַלְתִּי, עַל מִי לְהָבִיא רְאָיָה?

אי אמרת בשלמא הניזונת תנן וסתם לן תנא כאנשי יהודה: שפיר איכא לאוקמי להא דשמואל בשאינה ניזונת: אלא אי אמרת ניזונת תנן וסתם לן כאנשי גליל וליכא אלמנה שאינה ניזונת אמאי מציאתה לעצמה: ניהוו יורשים כבעל: תיהוי להו איבה דעל כרחם זנים אותה אבל מעשה ידיה שתקנו לבעלה תחת מזונות הוי ליורשים: כל מלאכות השנויות בפרק אע"פ (לעיל כתובות נט:) טוחנת ואופה כו': חוץ ממזיגת הכוס כו' שהן מלאכות המקרבות חיבה והרגל דבר כדאמרי' נמי בהא מסכתא (דף ד:) שאין נדה עושה אותן לבעלה: חוץ מהתרת מנעל שהרואה אומר עבד כנעני הוא: מנח תפילין לית לן בה שאין דרך עבדים להניח תפילין: למס מרעהו חסד הממיס עצמו מרעהו ממיס ממנו חסדים ואית דמפקא לה מדכתיב לעיל מיניה ותושיה נדחה ממני וסמיך ליה למס מרעהו חסד: מה שתפסה תפסה ולא מפקינן מינה ואע"ג דפסקינן הלכתא בפרק מציאת האשה (לעיל כתובות סט:) ממקרקעי ולא ממטלטלי הואיל ותפסה תפסה: דסקיא שק של עור שקורין טשינ"א: עשירה היכולת בידה להמתין הלכך אי נמי לא תבעה לאו מחילה היא עד שלש שנים אבל ענייה מדלא תבעתן מחלתן: צנועה בושה לבא לב"ד הלכך בשתי שנים לאו מחילה היא: אלא למפרע אותן שתי שנים שעברו איבדה: נתננו דמי מזונות לשנה הבאה: