תלמוד בבלי סדר נשים מסכת כתובות דף נח-ב

אֶלָּא לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, קַמַּיְיתָא מִשּׁוּם סִימְפּוֹן וּבָתְרָיְיתָא מִשּׁוּם סִימְפּוֹן, מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בְּדִיקַת חוּץ. מָר סָבַר: בְּדִיקַת חוּץ — שְׁמָהּ בְּדִיקָה. וּמָר סָבַר: בְּדִיקַת חוּץ — לֹא שְׁמָהּ בְּדִיקָה. מַתְנִי׳ הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ — הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת. הַמּוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶקְדֵּשׁ, רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: חוּלִּין. גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה לוֹמַר לְבַעְלָהּ ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״. קָסָבַר: כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְזוֹנֵי — עִיקָּר, וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִשּׁוּם אֵיבָה. וְכִי אָמְרָה ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״ — הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ. מֵיתִיבִי: תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ! אֵימָא: תִּקְּנוּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ תַּחַת מְזוֹנוֹת. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ — הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת. מַאי לָאו, בְּנִיזּוֹנֶת? לָא, בְּשֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת. אִי בְּשֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת, מַאי לְמֵימְרָא? אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד ״עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ״ — הָנֵי מִילֵּי בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי, דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״עִמָּךְ״, אֲבָל עֶבֶד עִבְרִי, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״עִמָּךְ״ — לָא, וְכׇל שֶׁכֵּן אִשְׁתּוֹ! סֵיפָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ: מוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶקְדֵּשׁ, רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: חוּלִּין. וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לָא תֵּימָא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם דְּקָסָבַר אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אֶלָּא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לְכוּפָּהּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ — נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לָהּ ״יִקְדְּשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶם״. וְהָא לָא אֲמַר לַהּ הָכִי! כֵּיוָן דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר: אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה — נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר לָהּ ״יִקְדְּשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶם״. וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם? וְהָתַנְיָא, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר״, אוֹ: ״לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי״, ״לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי״, ״לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ״, אוֹ ״שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ״, אוֹ: ״לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לִיךְ יְבָמִיךְ״, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת. מֵהַהִיא — אִין, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. הַמּוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הֶקְדֵּשׁ. אֵימַת קָדוֹשׁ? רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מוֹתָר לְאַחַר מִיתָה קָדוֹשׁ. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: מוֹתָר מֵחַיִּים קָדוֹשׁ. הָוֵי בַּהּ רַב פָּפָּא: בְּמַאי? אִילֵימָא בְּמַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת וּמַעֲלֶה לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ — מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מִיתָה קָדוֹשׁ? וְאֶלָּא כְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת וְלֹא מַעֲלֶה לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ — מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר מֵחַיִּים קָדוֹשׁ? לְעוֹלָם בְּמַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ. רַב וּשְׁמוּאֵל סָבְרִי: תִּקְּנוּ

אלא לרב שמואל בר יהודה דאמר לעיל נמי טעם משנה ראשונה משום סימפון והשתא נמי מוקי טעם ב"ד של אחריהם משום סימפון: מאי בינייהו כלומר מה ראו ראשונים להתירה מהגיע זמן ואילך ומה ראו אחרונים לומר עד שתכנס לחופה: מר סבר משנה ראשונה: בדיקת חוץ שבדקה ביד קרובותיו: שמה בדיקה וקודם שיוציא מעותיו במזונותיה כבר בדקה הלכך תו לא חיישינן לסימפון וב"ד של אחריהם סברי אינה בדיקה עד שמתייחד עמה הוא עצמו ובודקה: מתני' מעשה ידי אשתו במתני' (לקמן כתובות דף סד:) מפרש מה היא עושה לו משקל חמש סלעים כו': הרי זו עושה ואוכלת אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה: המותר הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצורכיה לבד המזונות כדתנן במתניתין: רבי מאיר אומר הקדש כו' מפרש בגמרא: גמ' איני ניזונית משלך: ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי: מזוני עיקר תחילת תקנתא לטובתה תקנוה משום דזמנין דלא ספקה במעשה ידיה למזונות ותקנו תחילה עיקר תקנתא שיזון את אשתו והדר תקון לו מעשה ידיה משום איבה וכיון דעיקר תקנתא לטובתה ומשום דידה הואי כי אמרה לא ניחא לי בהאי טיבותא שומעין לה: מאי לאו בניזונת שיש לו נכסים ומבקש לזונה ואפי' הכי תנן אין מעשה ידיה ברשותו להקדישן: בשאינה ניזונת שאין לו במה לזונה: אפי' למאן דאמר כו' פלוגתא במסכת גיטין: סיפא איצטריך ליה לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות ואע"ג דאינה נזונת איכא למ"ד קדוש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן: ופליגא דרב הונא אר"ש בן לקיש: דבר שלא בא לעולם כגון מעשה ידיה שהקדישן עד שלא עשאתן: לעושיהן למי שבראן וידים איתנהו בעולם אלמא קסבר יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה: והא לא אמר יקדשו ידיך אלא מעשה ידיך: שמעינן ליה לרבי מאיר במסכת ערכין (דף ה.) דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דתנן המעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר נותן דמיו דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים הכא נמי אדם יודע שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וגמר ואמר לשם ידים עצמן: לאחר מיתה כשתמות היא ויירשנה: מחיים כשתעשנו: לעולם במעלה לה מזונות כו' וה"ה נמי דמצי לאוקמא כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה אלא משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה ואוקי רישא דמתני' דתני עושה ואוכלת בניזונת להכי אוקי סיפא בניזונת: