אֵין הַבּוֹגֶרֶת רַשָּׁאָה לְנַוֵּול אֶת עַצְמָהּ בִּימֵי אֵבֶל אָבִיהָ. הָא נַעֲרָה — רַשָּׁאָה. מַאי לָאו בִּרְחִיצָה, וּבְמַאי? אִילֵימָא בְּחַמִּין, אֵין הַבּוֹגֶרֶת רַשָּׁאָה?! וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: אָבֵל אָסוּר לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּחַמִּין! אֶלָּא לָאו, בְּצוֹנֵן. לָא, אַכִּיחוּל וּפִירְכּוּס. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן: מַעֲשֶׂה וּמֵתוּ בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, וְרָחַץ בְּצוֹנֵן כׇּל שִׁבְעָה! אָמְרִי: הָתָם בְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו זֶה אַחַר זֶה. דְּתַנְיָא: תְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו זֶה אַחַר זֶה, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — מֵיקֵל בְּתַעַר, וּמְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְּמַיִם. אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּתַעַר — אֲבָל לֹא בְּמִסְפָּרַיִם, בְּמַיִם — וְלֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בְּחוֹל וְלֹא בְּאָהָל. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: אָבֵל אָסוּר בְּצוֹנֵן כׇּל שִׁבְעָה. מַאי שְׁנָא מִבָּשָׂר וְיַיִן? הָתָם לְפַכּוֹחֵי פַּחְדֵּיהּ הוּא דְּעָבֵיד. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: אֵין הַבּוֹגֶרֶת רַשָּׁאָה לְנַוֵּול עַצְמָהּ. הָא נַעֲרָה — רַשָּׁאָה! בְּמַאי, אִילֵימָא בְּחַמִּין: אֵין הַבּוֹגֶרֶת רַשָּׁאָה?! וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: אָבֵל אָסוּר לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּחַמִּין! אֶלָּא לָאו, בְּצוֹנֵן. לָא, אַכִּיחוּל וּפִירְכּוּס. אָמַר רַב חִסְדָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת, אָבֵל אָסוּר בְּתִכְבּוֹסֶת כׇּל שִׁבְעָה. וְהִלְכְתָא: אָבֵל אָסוּר לִרְחוֹץ כׇּל גּוּפוֹ בֵּין בְּחַמִּין וּבֵין בְּצוֹנֵן כׇּל שִׁבְעָה. אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, בְּחַמִּין — אָסוּר, בְּצוֹנֵן — מוּתָּר. אֲבָל לָסוּךְ, אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר. וְאִם לְעַבֵּר אֶת הַזּוּהֲמָא — מוּתָּר. צְלוֹתָא דְתַעֲנִיתָא הֵיכִי מַדְכְּרִינַן? אַדְבְּרֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ, וּדְרַשׁ: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית — מִתְפַּלֵּל שֶׁל תַּעֲנִית, וְהֵיכָן אוֹמְרָהּ — בֵּין ״גּוֹאֵל״ לְ״רוֹפֵא״. מַתְקֵיף לַהּ רַב יִצְחָק: וְכִי יָחִיד קוֹבֵעַ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ? אֶלָּא אָמַר רַב יִצְחָק: בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. וְכֵן אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. מֵיתִיבִי: אֵין בֵּין יָחִיד לְצִבּוּר, אֶלָּא שֶׁזֶּה מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְזֶה מִתְפַּלֵּל תְּשַׁע עֶשְׂרֵה. מַאי ״יָחִיד״ וּמַאי ״צִבּוּר״? אִילֵּימָא יָחִיד — מַמָּשׁ, וְצִבּוּר — שְׁלִיחַ צִבּוּר, הָנֵי תְּשַׁע עֶשְׂרֵה? עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע הָווּ! אֶלָּא לָאו, הָכִי קָאָמַר: אֵין בֵּין יָחִיד דְּקִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית יָחִיד לְיָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית צִבּוּר, אֶלָּא שֶׁזֶּה מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְזֶה מִתְפַּלֵּל תְּשַׁע עֶשְׂרֵה. שְׁמַע מִינַּהּ: יָחִיד קוֹבֵעַ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ! לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שְׁלִיחַ צִבּוּר, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: שְׁלִיחַ צִבּוּר עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע מְצַלֵּי — בְּשָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת, דְּלֵיכָּא עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. וְלָא? וְהָא ״אֵין בֵּין״ קָתָנֵי: אֵין בֵּין שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת לְשָׁלֹשׁ אֶמְצָעִיּוֹת, אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ מוּתָּרִין בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, וּבְאֵלּוּ אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה. הָא לְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע — זֶה וָזֶה שָׁוִין! תְּנָא וְשַׁיַּיר. מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר? וְתוּ: וְהָא ״אֵין בֵּין״ קָתָנֵי! אֶלָּא, תַּנָּא בְּאִיסּוּרֵי קָא מַיְירֵי, בִּתְפִלּוֹת לָא מַיְירֵי. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: בְּאֶמְצָעֲיָיתָא נָמֵי לָא מְצַלֵּי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. וְלָא?! וְהָתַנְיָא: אֵין בֵּין שָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת לְשֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת, אֶלָּא שֶׁבְּאִלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. הָא לְכׇל דִּבְרֵיהֶן — זֶה וָזֶה שָׁוִין! וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי תְּנָא וְשַׁיַּיר — וְהָא ״אֵין בֵּין״ קָתָנֵי! וְתִסְבְּרָא ״אֵין בֵּין״ דַּוְקָא?
אִי נָמֵי לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ לְמָה לִי אַף עַל גַּב דְּשַׁחְטֵיהּ כְּעֵין בָּשָׂר אָסוּרמַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא וְאֵימָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּבָדַק צוּר וְשָׁחַט בָּהּ דְּמִיחֲזֵי כִּסְקִילָה אֲבָל שַׁחְטֵיהּ בְּסַכִּין לָא מִידֵּי סַכִּין בְּאוֹרָיְיתָא כְּתִיב וְעוֹד תַּנְיָא בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶהוְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לַן אִיסּוּר אֲכִילָה וְאִיסּוּר הֲנָאָה תַּרְוַיְיהוּ מִלֹּא יֵאָכֵל הַאי בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי לְמַאי אֲתָא לַהֲנָאַת עוֹרוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ כְּתִיב בְּשָׂרוֹ אָסוּר וְעוֹרוֹ מוּתָּרתלמוד בבלי קידושין דף נו עמוד ב
אמר ר' שמעון בן גמליאל תדע שנתאררו [טללים שבראשונה] כשהיה טל יורד על גבי תבן ועל גבי [הקשין] מלבין שנאמר (שמות ט״ז:י״ד) והנה על פני המדבר דק מחוספס [ועכשיו] משחיר בראשונה כל עיר שהיו טללין מרובין מחברותיה פירותיה [היו] מרובין עכשיו ממועטין רשב"ג משום ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד טל לברכה וניטל טעם [פירות] וראשון ראשון עומד ר' יוסי אומר אף ניטל שומן [פירות] ר' שמעון בן אלעזר אומר טהרה נטלה את הטעם ואת הריח מעשרות [נטלו את השמן ואת הדגן] משמת ר' אליעזר בטל כבוד [תורה] משמת ר' יהושע בטלו אנשי עצה ופסקה מחשבה מישראל משמת ר"ע בטלו [זרוע תורה] ופסקו מעיינות [חכמה] משמת ר"א בן עזריה בטלה עטרת [חכמים] שעטרת חכמים עשרם משמת בן עזאי בטלו השקדנין משמת בן זומא בטלו הדרשנין משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה מישראל משמת אבא יוסי בן [קטנות] איש קטנתא נתקטנה חסידות מישראל [למה] נקרא שמו איש קטנתא שהוא [קוטנה של חסידות] משמת רבן שמעון בן גמליאל בא גובאי ורבו צרות משמת רבי נכפלו צרות רשב"ג אומר אין לך כל צרה שבאה על הצבור שאין ב"ד מבטלין שמחה כנגדה.משבטלה [סנהדרין בטל שיר מבית המשתאות] וכי מה היתה סנהדרין מועלת להן לישראל אלא לענין שנאמר (ויקרא כ׳:ד׳) ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' בראשונה כשהיה אדם חוטא [כשהיתה] סנהדרין קיימת נפרעין ממנו עכשיו ממנו ומקרוביו שנאמר (שם) ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו וגו' משלו משל למה הדבר דומה לאחד שסרח בעיר ומסרוהו לרוצען ורצעו היה קשה מן [הרוצען מסרוהו לבעל זמורה וחבטו היה קשה מבעל זמורה מסרוהו לקטרין וחבשו היה קשה מקטרין מסרוהו לשלטון והטילו לקמין אף כן ישראל צרות האחרונות] משכחות את הראשונות.בפולמוס של אספסיינוס גזרו על [עטרת] חתנים ואלו הן [עטרות] חתנים של מלח ושל גפרית אבל של ורד ושל הדס התירו בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות [אלו זהורית מזוהבות אבל יוצאה היא בכפה של מלח ושלא ילמד את בניו] יונית התירו להם לבית ר"ג ללמד בניהם יונית מפני שהן קרובין למלכות ושלא לסוד [את] ביתו בסיד בביצת הסיד [אם ערב בו תבן או חול] מותר ר"י אומר ערב בו חול ה"ז טרכסיד ואסור אם ערב בו תבן מותר פולמוס האחרון גזרו על חופת חתנים אלו הן חופת חתנים [ואלו של זהב] אבל עושה [הוא] אפיפירות ותולה בה כל מה שירצה ושלא תצא כלה באפיריון בתוך העיר ורבותינו התירו [שתצא באפריון בתוך העיר] אף על פלייטין גזר ר' יהודה בן בבא ולא הודו לו חכמים.תוספתא סוטה פרק טו תוס ה