איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא א"ל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לאו כמאן כמונבז דאמר שגגת קרבן שמה שגגה אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בכל התורה כולה דלאו חידוש הוא אבל הכא דחידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן דילפינן מע"ז והכא מייתי אפילו רבנן מודו בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על ככר ומסתכן עליה מהו מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער ואכלה בשגגת שבועה מאי א"ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר (ויקרא ה, ד) לבטא בשפתים מיתיבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל (ויקרא ה, ד) לכל אשר יבטא האדם בשבועה הא גופה קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין אמר רב ששת הא לא קשיא הכי קאמר בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא גמר בלבו סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא אלא לשמואל קשיא אמר רב ששת תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם מיתיבי (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל (שמות לה, ה) כל נדיב לב שאני התם דכתיב כל נדיב לב וניגמר מינה משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר הוו חולין וקדשים וחולין מקדשים לא גמרינן:
אֶלָּא, אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לוּלָב דְּאִית לֵיהּ עִיקָּר מִן הַתּוֹרָה, — בַּגְּבוּלִין עָבְדִינַן לֵיהּ שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, עֲרָבָה דְּלֵית לַהּ עִיקָּר מִן הַתּוֹרָה — בַּגְּבוּלִין לָא עָבְדִינַן שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין נִכְנָסִין בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, כְּדֵי לָצֵאת בַּעֲרָבָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: מִי אֲמָרָהּ? מִי אֲמָרָהּ?! הָא אִיהוּ אֲמַר! דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי נְחוּנְיָא אִישׁ בִּקְעַת בֵּית חוֹרְתָן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת, עֲרָבָה, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.אֶלָּא: מִי אֲמָרָהּ בִּנְטִילָה, דִּלְמָא בִּזְקִיפָה! מִי אֲמָרָהּ בְּבַעֲלֵי מוּמִין, דִּלְמָא בִּתְמִימִים!תלמוד בבלי סוכה דף מד עמוד א
המפריש שקלו ואבד והפריש אחר תחתיו ולא הספיק להקריבו עד שנמצא הראשון והרי שניהן עומדין זה וזה שקלים הראשון יפול לחדתין והשני יפול לעתיקין המפריש שקלו [להוציאו] הרי זה מעל המוציא שקלו של חבירו הרי זה מעל לקח בו קיני זבין קיני זבות יולדות המביא את חטאתו אשמו מן ההקדש השוקל שקלי זוזין מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי רבי [שמעון] וחכמים אומרים לא מעל עד שיזרקו הדמים.אין מביאין מנחות ונסכים ומנחות תודה ולחמה [של] תודה מן הטבל ומן התרומה ומן המעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו וממעשר שני והקדש שלא נפדו מן המדומע מן החדש ומפירות שביעית ואם הביא הרי אלו פסולין ואין צריך לומר מן הערלה וכלאי הכרם.מותר יין ליין מותר שמן לשמן מותר מלח למלח מותר עצים לעצים מותר לבונה ללבונה מותר בזיכין לבזיכין מותר נזירין לנזירין מותר מצורעין למצורעין אם אמר לנזיר זה למצורע זה מותרו נדבה מותר עניים לעניים מותר שבויין לשבויין אם אמר לעני זה לשבוי זה מותרו שלו מותר מתים למתים מותר המת ליורשיו רבי נתן אומר מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו ר' נתן אומר מותר המת בונין לו נפש ע"ג קברו או יזלח לו זלח לפני מטתו אין פודין כסות בכסות ואין פודין שבוי בשבוי ואין ממחין ביד הפרנסין על כך.תוספתא שקלים פרק א תוס ט