לָאו חוֹבָה הִיא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חוֹבָה הִיא — תֵּיתֵי בְּשַׁבָּת, וְתֵיתֵי בִּמְרוּבֶּה, וְתֵיתֵי בְּטוּמְאָה. וּבְמוּעָט מִיהוּ מַאי טַעְמָא אַתְיָא? כִּדְתַנְיָא: חֲגִיגָה הַבָּאָה עִם הַפֶּסַח נֶאֱכֶלֶת תְּחִילָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא פֶּסַח נֶאֱכָל עַל הַשָּׂבָע. וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְכוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֶן תֵּימָא. דְּתַנְיָא, בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: חֲגִיגָה הַבָּאָה עִם הַפֶּסַח הֲרֵי הִיא כַּפֶּסַח, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה. וַחֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר — נֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. וַחֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם שִׂמְחָה, וְאֵין יוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם חֲגִיגָה. מַאי טַעְמָא דְּבֶן תֵּימָא? כִּדְמַתְנֵי רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ: ״וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח״, ״זֶבַח חַג״ — זֶה חֲגִיגָה, ״הַפָּסַח״ — כְּמַשְׁמָעוֹ, וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא יָלִין״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְבֶן תֵּימָא נֶאֱכֶלֶת צָלִי אוֹ אֵין נֶאֱכֶלֶת צָלִי? כִּי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לְפֶסַח — לְלִינָה, אֲבָל לְצָלִי — לָא, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא? תָּא שְׁמַע: הַלַּיְלָה הַזֶּה כּוּלּוֹ צָלִי. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: זוֹ דִּבְרֵי בֶּן תֵּימָא. שְׁמַע מִינַּהּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ לְבֶן תֵּימָא: בָּאָה מִן הַבָּקָר אוֹ אֵינָהּ בָּאָה מִן הַבָּקָר, בָּאָה מִן הַנְּקֵבוֹת אוֹ אֵינָהּ בָּאָה מִן הַנְּקֵבוֹת, בָּאָה בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ אֵינָהּ בָּאָה בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים? כִּי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לְפֶסַח — לְמִידֵּי דַאֲכִילָה, אֲבָל לְכׇל מִילֵּי — לָא, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. תָּא שְׁמַע: חֲגִיגָה הַבָּאָה עִם הַפֶּסַח הֲרֵי הִיא כְּפֶסַח, בָּאָה מִן הַצֹּאן וְאֵינָהּ בָּאָה מִן הַבָּקָר, בָּאָה מִן הַזְּכָרִים וְאֵינָהּ בָּאָה מִן הַנְּקֵבוֹת, בָּאָה בַּת שְׁנָתָהּ וְאֵינָהּ בָּאָה בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא צָלִי, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לִמְנוּיָו. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא — בֶּן תֵּימָא, שְׁמַע מִינַּהּ כּוּלְּהוּ מִילְּתָא בָּעֵינַן, שְׁמַע מִינַּהּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ לְבֶן תֵּימָא: יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם, אוֹ אֵין בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם? אַף עַל גַּב דְּכִי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לְפֶסַח, אָמַר קְרָא: ״בּוֹ״. ״בּוֹ״ — וְלֹא בַּחֲגִיגָה. אוֹ דִילְמָא, הַאי ״בּוֹ״ — בְּכָשֵׁר וְלֹא בְּפָסוּל הוּא דַּאֲתָא. תָּא שְׁמַע: סַכִּין שֶׁנִּמְצֵאת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר — שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד. בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר — שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל. קוֹפִיץ בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה — שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל. מַנִּי? אִילֵּימָא רַבָּנַן, מַאי שְׁנָא סַכִּין דְּמַטְבִּיל — דְּחַזְיָא לְפֶסַח, קוֹפִיץ נָמֵי — הָא חֲזֵי לַחֲגִיגָה. אֶלָּא לָאו, דְּבֶן תֵּימָא הִיא, וּשְׁמַע מִינַּהּ יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. לָא, לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּכְגוֹן שֶׁבָּא בַּשַּׁבָּת. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד, וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר — שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד. נִמְצֵאת קוֹפִיץ קְשׁוּרָה לְסַכִּין — הֲרֵי הִיא כַּסַּכִּין. מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בְּשַׁבָּת עָסְקִינַן. וְאֶלָּא שֶׁבָּא
ר"ש בן מנסיא אומר שיר השירים מטמאה את הידים מפני שנאמרה ברוח הקדש. וקהלת אינה מטמאה את הידים שאינה אלא מחכמתו של שלמה. אמרו לו וכי לא כתב אלא זו בלבד הרי הוא אומר (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל ואומר (משלי ל׳:ו׳) אל תוסף על דבריו.עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכל הארצות כשאר שני שבוע אם מעשר עני מעשר עני ואם מעשר שני מעשר שני א"ר יוסי בן דורמסקית אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאו מיבנה ללוד ומצאתי את ר' אליעזר שהיה יושב בחנות של נחתומין בלוד אמר לי מה חדוש היה לכם בבהמ"ד היום. אמרתי לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר לי א"א בלא חידוש אמרתי את ההלכות ואת התשובות ואת המומין וכשהגיע לזה זלגו עיניו דמעות אמר (תהילים כ״ה:י״ד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם ואומר (עמוס ג׳:ז׳) כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. צא אמור להן אל תחושו למנייניכם כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי שקיבל מן הזוגות והזוגות מן הנביאים ממשה הלכה <למשה> מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית.בו ביום עמד יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש אמר להן מה אני לבוא בקהל אמר לו רבן גמליאל אסור אתה אמר לו ר' יהושע וכי עמוני ומואבי במקומן הן כבר עלה סנחריב וערבב את כל האומות שנאמר (ישעיהו י׳:י״ג) ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי אמר לו ר"ג והלא כבר נאמר (ירמיהו מ״ט:ו׳) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאום ה' כבראשונה ביהודה אמר עדיין לא שבו אמר לו הכתוב אומר (עמוס ט׳:י״ד) ושבתי את שבות עמי ישראל כבר כדרך שאלו לא שבו כך הם לא שבו. אמר להן יהודה גר עמוני מה אעשה <אני> אמרו לו כבר שמעת מפי זקן הרי אתה מותר [לבוא] בקהל. א"ל ר"ג אף מצרי כיוצא בזה אמר למצרים נתן להם הכתוב קצבה שנאמר (יחזקאל כ״ט:י״ג) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה <וישבו על אדמתם>.תוספתא ידיים פרק ב תוס ט
כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הָסִיר֙ הַמִּצְנֶ֔פֶת וְהָרִ֖ים הָעֲטָרָ֑ה זֹ֣את לֹא־זֹ֔את הַשָּׁפָ֣לָה הַגְבֵּ֔הַּ וְהַגָּבֹ֖הַּ הַשְׁפִּֽיל׃עַוָּ֥ה עַוָּ֖ה עַוָּ֣ה אֲשִׂימֶ֑נָּה גַּם־זֹאת֙ לֹ֣א הָיָ֔ה עַד־בֹּ֛א אֲשֶׁר־ל֥וֹ הַמִּשְׁפָּ֖ט וּנְתַתִּֽיו׃ {פ}
וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם הִנָּבֵ֤א וְאָֽמַרְתָּ֙ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה אֶל־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן וְאֶל־חֶרְפָּתָ֑ם וְאָמַרְתָּ֗ חֶ֣רֶב חֶ֤רֶב פְּתוּחָה֙ לְטֶ֣בַח מְרוּטָ֔ה לְהָכִ֖יל לְמַ֥עַן בָּרָֽק׃מקרא יחזקאל פרק כא פסוק לד