גְּמָ׳ תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין, חוּץ מִן הַמַּיִם וְהַמֶּלַח! אָמַר רַבָּה: לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּאָמַר: כִּכָּר — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא, קָמַשְׁמַע לַן ״בַּכֹּל״. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: בַּכֹּל מְעָרְבִין עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת וּבַכֹּל מִשְׁתַּתְּפִין שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת, וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב בְּפַת אֶלָּא בֶּחָצֵר בִּלְבַד. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר פַּת — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְקָתָנֵי ״בַּכֹּל״! אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּאָמַר שְׁלֵימָה — אִין, פְּרוּסָה — לָא, קָמַשְׁמַע לַן ״בַּכֹּל״. וּפְרוּסָה מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַבִּי: מִשּׁוּם אֵיבָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: עֵירְבוּ כּוּלָּן בִּפְרוּסוֹת מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שֶׁמָּא יַחְזוֹר דָּבָר לְקִלְקוּלוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן שָׁאוּל: נִיטְּלָה הֵימֶנָּה כְּדֵי חַלָּתָהּ וּכְדֵי דִימּוּעָהּ — מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ. וְהָתַנְיָא: כְּדֵי דִימּוּעָהּ — מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ, כְּדֵי חַלָּתָהּ — אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּחַלַּת נַחְתּוֹם, הָא — בְּחַלַּת בַּעַל הַבַּיִת. דִּתְנַן: שִׁיעוּר חַלָּה אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. הָעוֹשֶׂה עִיסָּה לְעַצְמוֹ וְעִיסָּה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׁתָה לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק — אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. אָמַר רַב חִסְדָּא: תְּפָרָהּ בְּקֵיסָם מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ. וְהָא תַּנְיָא אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ! לָא קַשְׁיָא, הָא — דִּידִיעַ תִּיפְרָהּ, הָא — דְּלָא יְדִיעַ תִּיפְרָהּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: מְעָרְבִין בְּפַת אוֹרֶז וּבְפַת דּוֹחַן. אָמַר מָר עוּקְבָא: לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, בְּפַת אוֹרֶז — מְעָרְבִין, וּבְפַת דּוֹחַן — אֵין מְעָרְבִין. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב: מְעָרְבִין בְּפַת עֲדָשִׁים. אִינִי?! וְהָא הָהִיא דַּהֲוַאי בִּשְׁנֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל, וְשַׁדְיַיהּ לְכַלְבֵּיהּ וְלָא אַכְלַהּ! הָהִיא דִּשְׁאָר מִינִים הָוְיָא, דִּכְתִיב: ״וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעוֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדוֹחַן וְכוּסְּמִים וְגוֹ׳״. רַב פָּפָּא אָמַר: הָהִיא צְלוּיָה בְּצוֹאַת הָאָדָם הֲוַאי, דִּכְתִיב: ״וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם״. מַאי ״וְעוּגַת שְׂעֹרִים תֹּאכְלֶנָּה״? אָמַר רַב חִסְדָּא: לְשִׁיעוּרִים. רַב פָּפָּא אָמַר: עֲרִיבָתָהּ כַּעֲרִיבַת שְׂעוֹרִים, וְלֹא כַּעֲרִיבַת חִטִּים. מַתְנִי׳ נוֹתֵן אָדָם מָעָה לַחֶנְוָנִי וְלַנַּחְתּוֹם כְּדֵי שֶׁיְּזַכֶּה לוֹ עֵירוּב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא זָכוּ לוֹ מְעוֹתָיו.
הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, וְשַׁלְהֶבֶת בְּכָל מָקוֹם. גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהּ, וְשַׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמּוֹצִיא גַחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. וְשַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר. בּוֹר שֶׁל יָחִיד, כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד. וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא:
מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בְּעִיר אַחֶרֶת, וְעֵרְבוּ בְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לְהָבִיא אֶצְלוֹ מִפֵּרוֹתָיו, לֹא יָבִיאוּ לוֹ. וְאִם עֵרַב הוּא, פֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ:
מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים, לֹא יוֹלִיכוּ בְיָדָם מָנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיָתוֹת. אֵלּוּ הֵן בַּיָתוֹת, הַלָּנוֹת בָּעִיר. מִדְבָּרִיּוֹת, הַלָּנוֹת בָּאֲפָר:
משנה ביצה פרק ה משנה ח
המוליך את החבל לבעלים כדרכו כשר ושלא כדרכו פסול הלכה זו עלו עליה בני אסייא שלשה רגלים ליבנה ברגל השלישי הכשירו להן הוראת שעה אחת. אמר ר' יוסי לא לזה הורו אלא למעלה את החבל וחזר וכי באחרונה הורו לו שהוא כשר לשעבר ופסול לעתיד לבא.ז,ה מי שהיה הוא ומימיו באהל המת ומימיו מוקפין צמיד פתיל כשהוא טהור כך מימיו טהורין הוא מבפנים ומימיו מבחוץ כשם שהוא טמא כך מימיו טמאין. הוא מבחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורין. א"ר שמעון ולזה אמר לו שמור עצמך שיהו מימיך טהורין.מי שהיו מימיו על כתפיו ומיאנה בפניו וחלצה בפניו והרצה סלע לאחר והראה דרך לאחר אם עמד פסול אם לא עמד כשר. א"ר יהודה זה הכלל דבר שהוא משום מלאכה בין שעמד ובין שלא עמד פסול. דבר שאינו משום מלאכה עמד פסול לא עמד כשר.תוספתא פרה פרק ז תוס ז