שֶׁמִּקְצָת עָלִין מְגוּלִּין אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְנִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת! לָא צְרִיכָא, דְּבָעֵי מָרָא וַחֲצִינָא. סוּלָּם הַמִּצְרִי אֵינוֹ מְמַעֵט וְהַצּוֹרִי מְמַעֵט. הֵיכִי דָּמֵי סוּלָּם הַמִּצְרִי? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כֹּל שֶׁאֵין לוֹ אַרְבָּעָה חֲווֹקִים. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מַאי טַעְמָא דְּסוּלָּם הַמִּצְרִי דְּלָא מְמַעֵט? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לָךְ הָא דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא אָמַר רַב: מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ דָּבָר שֶׁנִּיטָּל בְּשַׁבָּת, וְכׇל דָּבָר שֶׁנִּיטָּל בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ מְמַעֵט. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ צוֹרִי נָמֵי! הָתָם כּוֹבְדוֹ קוֹבְעוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: כּוֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְהִנִּיחַ סוּלָּם רָחָב אַרְבָּעָה מִכָּאן וְסוּלַּם רָחָב אַרְבָּעָה מִכָּאן, וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים — מְמַעֵט. שְׁלֹשָׁה — אֵינוֹ מְמַעֵט. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא הָוֵי כּוֹתֶל אַרְבָּעָה, אֲבָל הָוֵי כּוֹתֶל אַרְבָּעָה — אֲפִילּוּ מוּפְלָג טוּבָא, נָמֵי. אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: בָּנָה אִיצְטְבָא עַל גַּב אִיצְטְבָא, אִם יֵשׁ בָּאִיצְטְבָא הַתַּחְתּוֹנָה אַרְבָּעָה — מְמַעֵט. אִי נָמֵי אֵין בַּתַּחְתּוֹנָה אַרְבָּעָה, וְיֵשׁ בָּעֶלְיוֹנָה אַרְבָּעָה, וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה — מְמַעֵט. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סוּלָּם שֶׁשְּׁלִיבוֹתָיו פּוֹרְחוֹת, אִם יֵשׁ בַּשְּׁלִיבָה הַתַּחְתּוֹנָה אַרְבָּעָה — מְמַעֵט. אִי נָמֵי אֵין בַּשְּׁלִיבָה הַתַּחְתּוֹנָה אַרְבָּעָה וְיֵשׁ בַּשְּׁלִיבָה הָעֶלְיוֹנָה אַרְבָּעָה, וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה — מְמַעֵט. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ:
אמר רבי שמעון בן לקיש פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מאי טעמא (דברים כא יז) יכיר אמר רחמנא ור' יוחנן אמר אפי' לנחלהבכל מקום לאיתויי מאי לאיתויי הא דתנו רבנן גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידהמיתיבי יכיר זו הכרת פנים ואיזו היא הכרת פנים פרצוף פנים עם החוטם תני עד החוטם תא שמע אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם תני עד החוטםתלמוד בבלי בכורות דף מו עמוד ב
וַיֵּֽצְאוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַיַּעַרְכ֥וּ מִלְחָמָ֖ה פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַאֲרַ֨ם צוֹבָ֤א וּרְחוֹב֙ וְאִֽישׁ־ט֣וֹב וּמַעֲכָ֔ה לְבַדָּ֖ם בַּשָּׂדֶֽה׃וַיַּ֣רְא יוֹאָ֗ב כִּֽי־הָיְתָ֤ה אֵלָיו֙ פְּנֵ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה מִפָּנִ֖ים וּמֵאָח֑וֹר וַיִּבְחַ֗ר מִכֹּל֙ בְּחוּרֵ֣י (בישראל) [יִשְׂרָאֵ֔ל] וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ לִקְרַ֥את אֲרָֽם׃וְאֵת֙ יֶ֣תֶר הָעָ֔ם נָתַ֕ן בְּיַ֖ד אַבְשַׁ֣י אָחִ֑יו וַיַּעֲרֹ֕ךְ לִקְרַ֖את בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃מקרא שמואל ב פרק י פסוק יא